טל חיים
הרב יהודה אפשטיין
כמדי שנה לובש עולם התורה קדרות לקראת ימי האבל והחורבן, ועמלי התורה עוסקים בדיני בין המצרים, משנכנס אב, שבוע שחל בו וביום הצום עצמו.
אותם אלו ששואפים לרדת לעומקם של דברים משתדלים לדלות מדברי רבותינו את ההרגשים הנכונים, להבין מה הפסדנו, מדוע אנו מתאבלים ועל מה אנחנו דווים. אולם לכל זאת מתלווה בדרך-כלל תחושה חמצמצה, שמשהו כאן לא שלם, ושהנופש של “בין הזמנים” המגיע מיד אחרי תשעה באב מקהה את החושים ומעסיק את הלבבות יותר מאשר העדרה של עבודת הקרבנות.
במשך הדורות הסתגלנו למצב, אשר במקור היה בלתי-ניתן לתפיסה, ולפיו המוקד של עבודת ה’ חרב בעוונותינו, והשלמנו ברבות השנים עם דברי התנחומין של “ונשלמה פרים שפתינו”.
אולם זאת יש לדעת, כי השלמה זו בטעות יסודה, והיא נובעת מהבנה שטחית של הגמרא הידועה בבבא בתרא ס:, המתארת את אותם פרושים שרבו עם חורבן הבית ואשר מאנו להשלים איתו, עד שבא ר’ יהושע והוכיח להם כי שיטתם אינה ישימה, וממילא יש לנהוג רק באבלות סמלית כמבואר בברייתא. מכאן למדו רבים, כי על-אף החורבן, “החיים נמשכים”, היהדות מוצאת לה אפיקי פעולה חדשים, וכפי שהשמש ממשיכה לזרוח מדי יום, כך עולם כמנהגו נוהג, והמקדש הפך למשהו רחוק, “הלכתא למשיחא”.
אולם עיון מדוקדק בדברי הגמרא שם מורה, כי אין כן פני הדברים. ר’ יהושע לא אמר לאותם פרושים שהתנזרו מבשר ויין, שבעצם המצב לא כל-כך נורא. הוא לא טען, כי זה לא סוף העולם, והוא לא סבר, כי הגזימו בהתיחסותם לחורבן. אדרבה, הוא חיזק את דבריהם ברמה העקרונית ואמר שאכן, המצב בלתי-נסבל, וסדרי החיים כפי שהם צריכים להיות, נהרסו. נקודת המחלוקת הייתה רק בהנהגה המעשית בדרכי האבלות, שאותם פרושים סברו שיש מקום לנהוג אבלות שיש בה צער קשה לגוף, ואילו ר’ יהושע סבר שדבר זה אינו ישים. אך אין כאן מחלוקת על עצם העובדה, שהחורבן הינו מצב שאסור להשלים עמו! אף אחד לא העלה על דעתו, שיהודים ישלימו עם יהדות בלא מקדש, בלא עבודה, בלא השראת השכינה.
ככל שהתארכה הגלות והתרחקנו ממצבנו הטבעי, כך קנתה לה שביתה אותה תפיסה, לפיה יש יהדות גם אחרי החורבן. המציאות הפיזית של העם גם לא אפשרה פעולה ממשית לשנות את המצב. הקינות אמנם תארו היטב את ההסתכלות היהודית האמיתית על המצב, כשהשכינה בצער וישראל נרדפים ונאנחים.
אולם עם פרוץ העת החדשה, הפכה קללת הגלות למצב נוח מבחינתם של יהודים רבים. וידועים דברי ההסבר לחומרות שנהגו הרבה מעבר לדינא דגמרא ביחס לאבלות על החורבן, ולפיו בדורות הראשונים שאחר החורבן, כאשר חשו בצער אמיתי, די היה בדינים השנויים במסכת תענית, אולם ככל שהתארכה הגלות וקהו הרגשות, ככל שהסתגלו לחורבן ובנו “חיים יהודיים” בארצות נכר, כך הוצרכו בחומרות על-גבי חומרות כדי שאולי יחושו עדיין משהו מהצער אותו אמורים לחוש.
אותו צער, אותה חוסר השלמה עם מצב החורבן – נועדו עבורנו, שנשוב בתשובה מאותם חטאים שגרמו לחורבן, ושנשוב לכונן את בית חיינו כבתחילה. מרן החפץ חיים הפליא לעשות בספריו, כאשר הורה את הדרך לשוב מאותו עוון נורא של שנאת חינם, אשר חז”ל שקלוהו כנגד שלוש החמורות עליהן נאמר “יהרג ואל יעבור”. וכעת, מששבנו לארצנו ברחמי ה’, ניתן אף לפעול בדרכי הטבע להשבת השכינה לציון ולכינונה של מלכות ה’ כרצון התורה.
מתוך עלון “קדושת ציון”