‏היכרות עומק עם שיריו של יפתח דקל‏

דקל יודע לאזן טקסטים “כבדים” ולעיתים מלנכוליים, עם לחנים והפקה קלילים, בצורה שהמאזין מקבל כוחות ולא שוקע. עם כזו יכולת ווירטואוזית להפתיע את המאזין, ברור שארצה להאזין לאלבום המופתי הזה שוב ושוב

זוהר לברון

בתמונה המעטרת את עטיפת אלבומו “שמשות” מופיע יפתח דקל פעמיים (באדיבות נפלאות המחשב). בתחילה נראה שמדובר במפגש בין שני אנשים, אבל אז מתברר שזהו אדם הפוגש את עצמו. בניגוד למבט במראה, המציגה לך את הגירסה המוכרת של עצמך, אצל דקל המפגש הוא עם מישהו קצת אחר, בבגדים שונים מעט, שהוא עדיין אתה. גם תפאורת היער מעלה אסוציאציה של התבודדות. אולי דקל מבקש לומר לנו שהאלבום הזה הוא ביטוי לגילוי מרעיש שהתרחש (ואולי ממשיך גם היום) בינו לבין עצמו שלא הכיר?

דקל (32) נחשף לראשונה כאחד היוצרים המרכזיים בפרויקט “חיבורים” שהנפיק בתשע”ג. אלבום יפה שלא זכה לחשיפה תקשורתית נרחבת, וראוי לסקירה נפרדת. “שמשות” הוא אלבום הבכורה של דקל שיצא לאור בסתיו האחרון וכולל 12 שירים אותם כתב הלחין ועיבד, בהפקה של שמוליק דניאל (שולי רנד, עמיר בניון, דודו טסה ועוד).

“אבן מאסו הבונים”, שיצא כסינגל, מדגים את היכולת הווירטואוזית של דקל להפתיע את המאזין. הקטע נפתח כשיר רוק ישראלי סטנדרטי וקליל אבל מקבל בפזמון תפנית מפתיעה בדמות מלודיה כהה וקוצנית שמתפתחת לסוג של הימנוניות ים-תיכונית שמזכירה קצת מהניחוח של להקת אלג’יר. הטקסט מקפל בתוכו את המשנה המוזיקלית של דקל. “אני צוללן חופשי, מחפש יהלומים בבטן האוקיינוס. לשם אני תמיד רוצה לחתור, לחפש אצלי בלב רמז, קרן אור, ניגון שיגיד רק לי שהוא שלי והוא אמת חדשה, ומוכרת. ללכת על קרש אמונה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”.

ב”אתה קורא אלי” דקל פורש לפנינו את השקפתו על כל מה שעושה לנו רע בעולמנו. האכזבה מבני אדם, הבדידות, הסתמיות, ההבלים – כל אלה, אומר לנו דקל, הם קריאות של הבורא להתקרב אליו – “זה שאני לבד, זה אתה קורא לי בעדינות – אליך”.

“אם תדעי לך” משלב מילים משיר השירים על רקע אוורירי ורך שמתחלף באחת לרוק דיסטורשן, כשמאחור לופ תופים שמזכיר את האפלוליות של “מאסיב-אטאק” הבריטית. דקל אוהב את השילובים הלכאורה-בלתי-אפשריים האלה ומנווט את התיבה הגדושה והמאוזנת שלו בביטחה על פני המים הסוערים.

“עומק אהבה”, שהיה הסנונית הראשונה מהאלבום, הוא הפקה ביטלסית עם חלילים שמהדהדים את “שדות תותים לנצח”. כאן דקל משלב ציטוטים מישעיהו עם טקסטים של תוכחה נביאית משל עצמו.

“איה” – הדים של להקת אלג’יר, עם טקסטים מתהילים, ודקל שר בקריעת לב. ההפקה כאן מזכירה מעט את אלבום המופת של אסף אמדורסקי “מנועים שקטים”.

“אוי” הוא קאנטרי קליל שהופך בפזמון לרוק’נ’רול חביב בסגנון שנות הניינטיז העבריות, כקונטרה למילים (“אוי, אתה נותן לי כאבים לא מוסברים כדי שאקרא לך”).

בלב האלבום טמן דקל קטע אינסטרומנטלי-אקוסטי יפהפה בשם “טפטוף”, שמתחיל במלמול תינוק, ועובר לנעימה שמושרת בהימהום בלבד. המלודיה בשילוב תופי הטאבלה זורקות את המאזין מיד להודו הרחוקה. ואכן, לארץ ה”נמסטה” שמור פרק חשוב בביוגרפיה של דקל. לפני כעשור הוא הפיק שם מסיבות טראנס רבות-משתתפים, וקיבל תובנות גורליות ומשנות-חיים, שהביאו אותו בסופו של דבר לגילוי עולם רוח חדש.

ב”הלב צריך עניין” שר דקל את תריסר המילים של איתמר פרלמן, “הלב צריך עניין ואם אין לו עניין טוב הוא הולך למגירות האפילות”, על רקע סבנטיזיות שמחה שכאילו הזמינה את לני קרביץ לבקר באולפן. דקל יודע לאזן טקסטים “כבדים” ולעיתים מלנכוליים, עם לחנים והפקה קלילים, בצורה שמאפשרת למאזין לקבל כוחות במקום לשקוע. לחילופין, הוא מרשה לעצמו לגלוש לרוקיסטיות מחוספסת שמתאזנת בצורה מושלמת בזכות קולו העדין והנעים.

בקטע השנים-עשר באלבום הוא מצטט את מדרש אגדה (שמות ל”ג) “מקומו של עולם, ואין העולם מקומו” בשיר שהוא תפילה וכמיהה לקב”ה, “היה לי אוזן, היה לי כתף, היה לי יופי, בך להתעטף”.

שם האלבום, “שמשות”, חבוי בבלדה הנפלאה “נגינתי בלילה” שמערבבת מלודיה בטעם חסידי עם הדהוד מהאלבום הראשון של אביתר בנאי.

האלבום נחתם בבלדה מתוקה שלוקחת שש מילים (“כמה שהבור עמוק, כך ימלא אור”) שמתלבשות על שני אקורדים. מה שלכאורה מתכון לפשטות ורזון הופך תחת השרביט של דקל לעולם ומלואו. כאילו רוצה לומר לנו שגם בפשטות ניתן למצוא מורכבות עדינה. הטאבלות ההודיות חוזרות כאן ומשתלבות עם אלקטרוניקה רגישה ומלטפת.

מי שישמע את האלבום ב”לופ” (כלומר, מיד אחרי הקטע האחרון יתחיל שוב מהתחלה) יגלה שסוף האלבום מחובר אל תחילתו באופן מושלם. הפרט הקטן הזה מצטרף לכל שאר הסיבות שגורמות לרצות להאזין לאלבום המופתי הזה שוב ושוב מבלי לשים לב.