מה כל כך רע בחיבור לתרבות החילונית? הרב טל מדבר על כך, על היחס בין התורה והחיים, והדרך האחרת, הבריאה
גישה ראשונה – ‘אין לי אלא תורה’
אנחנו מאמינים שהתורה היא תורת אמת, ושואפים להיות עסוקים בתורה ולחיות חיים של תורה; ויחד עם זאת, אנחנו שואפים להיות מחוברים (מתוך התורה) למכלול החיים – התיישבות, חקלאות, טכנולוגיה, מדע, תקשורת, כלכלה, אמנות, יצירה וכו’ – כיון שאנחנו מאמינים שהתורה מיועדת להשפיע ולהקרין על כל המכלול הזה, ולכן היא אמורה להיות קשורה אליו. כמו כן אנחנו שואפים להיות מחוברים לעם ישראל, ולא להיבדל ממנו חלילה. אנחנו אכפתיים כלפיו ורוצים גם להשפיע עליו לטובה, ולא מתייאשים מאף יהודי. אבל כשהחיבור הזה נעשה באופן לא נכון – נוצר ערפול וטשטוש בין אויב לאוהב, ומכך נוצרות טעויות ובעיות רבות.
כדי להימנע מהבלבול הזה, אפשר לומר ש’אין לי אלא תורה’ – העולם שלי מורכב רק מלימוד תורה וקיום מצוות, ונמצאים בו רק אנשי תורה ומצוות. ככה קל יחסית להבין שכל מה שלא שייך באופן מובהק לעולמה של תורה הוא מחוץ לתחום – או פסול לחלוטין או כשר רק בדיעבד וכאילוץ. אמנם יש בגישה הזו הבחנה ברורה בין הרצוי לבלתי רצוי, ומהבחינה הזו היא יוצרת רושם של משהו חד ובלתי מתפשר; אבל היא אינה אמיתית דיה, משום שיש בה ויתור על חלק משמעותי מהאמת של התורה. תורתנו היא תורת חיים, ומכוחה אנחנו צריכים לצאת, ליצור, לפעול ולגאול את כל תחומי החיים.
גישה שניה – יש לי תורה, אבל גם בתרבות הכללית יש דברים טובים ויפים
מכיון שתפיסה זו אינה נכונה, זה אומר שאני כן חייב להיות פתוח לחיים ולעם ישראל, ואני לא יכול להתנתק מהם. ומהמקום הזה, שמצד עצמו הוא נכון ואמיתי – נוצרת האמירה הנגדית, שגם היא אינה נכונה: אמנם יש לי תורה, יש לי אמת, אבל גם בתרבות הכללית יש דברים טובים ויפים, שאפשר ללמוד מהם ולקבל מהם, וכדאי גם להיות שייך אליהם; ואפילו אם אין לי מה ללמוד מהם, אסור לי להתנתק מהם. יש דברים שקורים כאן, לעם ישראל בארץ ישראל, ואני חייב להיות חלק מהם לפחות במידה מסוימת, ולהכיר וללמוד את ה’תרבות של עם ישראל’, דהיינו התרבות החילונית (וממילא גם ללמוד ממנה). אמירה זו מאוד רווחת ושכיחה.
יש מי שעושה הבחנה בין ילדים למבוגרים, שאת הילדים צריך להרחיק מלצרוך את התרבות הכללית, ולפחות להגבילם בצריכה זו, ואילו למבוגרים מותר ואף רצוי להיות מחוברים ומעורים בציבור הכללי גם מבחינה תרבותית. אולם הבחנה זו, מלבד שהיא לא נכונה (כי מה שפסול – פסול גם למבוגרים), היא גם מלאכותית, ולכן היא גם לא מחזיקה מעמד; בפועל, מה שנתפס באופן מהותי כנכון עבורי, נתפס ממילא כנכון גם עבור ילדיי, שהרי זה חלק מהאמת שאני מאמין בה, שכך צריך לגדול, מתוך התחברות למציאות הזו. ובעצם נוצרת אמירה שאני והילדים שלי אמורים להיות מחוברים ברמה כזו או אחרת לתרבות החילונית – תוכניות, ספרים, שירים, זמרים, אתרים וכו’. התפיסה הזו נשמעת הגיונית מאוד. אולם ההתחברות אינה נגמרת בתוכנית כזו או אחרת, אלא הולכת ומתפשטת; וכך מתחיל, באופן סמוי מן העין, תהליך ההחלקה ההדרגתי של הילד במדרון החלקלק.
חשוב לדעת שהפריצות שמשודרת בכלי התקשורת איננה מקרית ולא שולית, אלא מובנית בכוונה תחילה. זהו מדע שלם ומקצוע מתוחכם שנועד לייצר ‘רייטינג’, על ידי גירוי ויצירת משיכה אצל הצופה; ממילא התהליך יקרה בהכרח: חשיפה-נתק-ייאוש-נטישה, חס ושלום (הייאוש הוא ‘קו פרשת המים’, שמביא את הילד לחצות את הקוים, חלילה). כל זמן שהילד לא מקבל מסר ברור וחד משמעי, שאסור בשום פנים ואופן להיחשף לתרבות זו, לכלים שלה ולערכים שהיא מחנכת אליהם – לא ניתן למנוע את התהליך הנוראי.
הדרך השלישית
אנו נוקטים בדרך מורכבת, אך אמיתית. מחד, איננו רוצים להסתגר רק בד’ אמותיה של תורה, משום שברור לנו שהתורה יכולה וצריכה להתגלות ולבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים והמציאות, שייגאלו על ידה ויהפכו לכלי לגילוי כבוד שמים ומלכותו יתברך בעולם. זוהי תורה שלמה, זוהי תורת חיים אמיתית. מאידך, חשוב מאד שהדברים ייעשו באמת ומלכתחילה על פי דרכה של תורה, ללא פשרות, ערבוביה וטשטוש, שלא ייווצר מצב של “בא ללמד (=להשפיע לטובה על עם ישראל) ונמצא למד (=מושפע מהחילוניות)”, ונמצא שכרנו יוצא בהפסדנו. התורה צריכה לעצב את החיים, ולא חלילה להיפך.
“אם יאמר לך אדם… יש תורה בגויים – אל תאמין”. אין בדל של אמת בתרבות החילונית, גם אם במקרה נמצאים שם פירורי אמת (שכמובן נמצאים בתורה בצורה נכונה, מלאה וכוללת הרבה יותר). משל למה הדבר דומה? לשעון מחוגים מקולקל: פעמיים ביום הוא מראה את השעה הנכונה – אך הוא עדיין מקולקל, גם באותם שני רגעים… יתכן שיש פה ושם כמה דברים נכונים בתרבות הזו, אבל מבחינתנו זהו שעון מקולקל, זהו שקר מתחילתו ועד סופו. “תורה בגויים – אל תאמן”. אין לך מה לקבל כלל וכלל מהתרבות הזו. זה משפט קנאי וקיצוני, והוא משפט של חז”ל! בהקשר זה, כל גישה פשרנית – הדוגלת בכך שיש משהו שעולם התורה צריך לקבל מהתרבות החילונית – היא שקר גמור, והאוחזים בה בהכרח אינם יודעים מה קורה בתורה; ומעבר לזה, בגישה כזו יש גם חילול שם שמים, כי היא מציגה את התורה כחסרה דבר אותו עלינו ‘לייבא’ מתרבות חיצונית המשמשת צרה לתורה. הנזק החינוכי שבזה הוא מבהיל, כי זה אומר שיש משהו שאני מוכרח לקבל מהתרבות החילונית; וברגע שאני מקבל ממנה, אני כבר חלק ממנה, אני זקוק לה, אני משועבד לה.
באמר מוסגר נאמר, שיש להבחין בין עולם המעשה לבין עולם הדעת. איננו מחנכים לקיצוניות בעולם המעשה, משום שבדרך כלל יש לה גם תופעות לוואי שליליות, והיא גם באה על חשבון דברים אמיתיים אחרים. מלבד זאת לא תמיד המניע הפנימי למעשה הקיצוני הוא טהור ואמיתי, וגם זה יוצר בעייתיות. בימינו הקיצוניות גם נתפסת בעיני הציבור באופן שלילי, וממילא משיגה את המטרה ההפוכה מהמצופה. אולם טעות היא להקיש משלילת המעשה הקיצוני אל שלילת ההשקפה הקיצונית. אדרבה, בכל הקשור לבניין עולמנו ההשקפתי – הקיצוניות היא ערך חיובי, שכן האמת צריכה להיות מחודדת, ברורה וחד משמעית, חדה כתער, ולא מעורפלת, מטושטשת ומבולבלת. על כן יש להיזהר מהזיקה המוטעית שנוצרה בנקודה זו בין עולם המעשה לבין עולם הדעת.
אמת זכה וטהורה
אנו ניגש לכל תחומי החיים. ‘חכמה’ ניקח בזהירות (לאחר שנוודא שאינה ‘תורה’), אך ‘תורה’ לא ניקח, בשום פנים ואופן. כפי שלמדנו במאמר חז”ל הנ”ל: “אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין… יש תורה בגויים – אל תאמין”. אנו מאמינים באמונה שלמה שחיים שלמים, הכוללים את כל התחומים, יכולים לנבוע מתורה ורק מתורה. זו גם הנוסחה הנכונה לחבר את עם ישראל אלינו – דווקא כשנאמר את האמת באופן חיוני, בהחלטיות וכאמת צרופה; ולא כשאנו עצמנו ניתפס – ובצדק – כפשרנים ומבולבלים. מ’מפגשי גישור’ ובריתות בין דתיים לחילוניים לא תצא “חזרה בתשובה”. לעומת זאת, כשאנו מציגים את האמת באופן מוחלט, דוקא זה יגרום לאנשים לחזור בתשובה ולהתקרב אלינו. כיון שהנשמה היהודית הטהורה שבכל יהודי ניזונה מהאמת הזו ונמשכת אליה.
מתוק מדבש!