ידידתי, תפסתְ מועט – תפסת!‏

על הפאסיביות המוטבעת באדם ולעומתה את מידת הזריזות והדרכים המובילות אליה

נערך ע”י פנינית כהן

מידת הזריזות והשמחה

יש כלל בחז”ל:

“תפסת מרובה לא תפסת, תפסתַ מוּעט – תפסתַ!”

הרב וולבה בספרו “עלי שור” מדגיש כלל בסיס זה לאורך כל הספר.

במילים אחרות – בכל פעם עלינו לעשות רק קצת. למה?

יש לאדם נטייה טבעית להתמרד כאשר ניתנת לו פעילות קשה מדי. גם אם באותו רגע בו הפעילות הקשה מתבצעת האדם מרגיש מרוצה, יהיה נזק לטווח הארוך. “תפסת מרובה – תפסת זמנית”.

דוגמא: אישה שמחליטה יום אחד לעשות “פסח”, ועובדת קשה מעל ומעבר לכוחותיה, גם אם באותו רגע היא מרוצה, הגוף שלה יחוש מרידה פנימית כלפי ניקיון, ובמשך תקופה ארוכה ייתכן שתתרחק מכל מה שקשור לניקיון. לעומת זאת אישה שתנקה בכל פעם רק פינה קטנה, לטווח הארוך תספיק יותר, כי היא תרגיש טוב עם אותה עשייה. כלל זה נכון בדרך כלל לגבי כל תחום בחיים. בכל שינוי שרוצים לעשות – עדיף להתקדם צעד אחרי צעד.

לנשים רבות יש רצון לעשות דברים בבית: לנקות, לסדר, לעשות שינויים וכד’. אך גם כאשר יש לנו את האפשרות לכך, עדיין לפעמים אנחנו מרגישות שאין לנו דחף וחשק, אין מה שממריץ אותנו להתחיל. בספר “עלי שור” מובאים דבריו של ר’ חיים ויטאל, שאומר שהאדם יסודו מעפר, ולכן מעצם לידתנו אנחנו נמשכים לאדמה – לעצלות, לייאוש. יש בכולנו כוח חזק שמושך אותנו לחוסר עשייה.

הניגוד לכך הוא מידת הזריזות.

אם כן, כיצד יוכל האדם להגיע לזריזות?

בפרקי אבות נאמר:

“היה קל כנשר ועז כנמר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים”

ה”עלי שור” אומר שבארבעת החיות וארבעת התכונות הללו ביחד ישנו מכלול שלם של תכונות שדרושות לאדם כדי לבצע פעולה באופן מושלם. לענייננו שייכת התכונה של “היה קל כנשר”. ה”עלי שור” שואל – מדוע בחרו בנשר כדי להדגים לנו קלילות? והרי הנשר הוא דווקא העוף הכבד ביותר?! אלא, שהנשר למרות הכובד הרב שלו, מצליח להתרומם גבוה מכל העופות, והוא עושה זאת בזכות הכנפיים הגדולות שיש לו. לכן בחרו חז”ל דווקא את הנשר כדוגמא לנו – גם לנו, כמו לנשר, יש יסוד של כבדות שמושך אותנו כלפי מטה, אך עם נשתמש בכנפיים, נוכל להגיע לגובה רב.

ומהן “הכנפיים” שלנו? מהו הדבר בזכותו אנו יכולות להתמלא בקלילות וחריצות?

הכנפיים שלנו זוהי השמחה והיא מתחלקת לשני סוגים:

1. השמחה בחלקי
2. השמחה במִצְוַה ובמְצָוֶוה

נתחיל בכנף הראשונה – השמחה בחלקי.

השמחה בחלקי היא האמונה שה’ נתן לי את כל מה שאני צריכה. מה שיש לי זה מה שצריך להיות לי. משל לכך הוא בשני אנשים שיוצאים למסע. כל אחד מהם מקבל כלים בהתאם למה שצפוי לו במסע שלו. לדוגמא, אחד מקבל סנדלים, כי במסעו הוא עובר בחוף ים, והשני מקבל נעלי הרים כי מסעו עובר בהרים. כמו שלא שייך שהראשון יתלונן על כך שאין לו נעלי הרים, כך גם לא שייך שאנו נתלונן על דברים שלאחרים יש ושלנו אין. אנו מאמינות שכל אחת מאיתנו קיבלה מריבונו של עולם את כל הכלים להם היא זקוקה במסע החיים המיוחד שלה. ומה שהיא לא קיבלה – כנראה שהיא לא זקוקה לו, או שהיא צריכה לעבור התנסות מסוימת בחיים כדי למצוא את אותו הדבר בעצמה.

אנחנו צריכות ללכת בתחושה שאנו שלמות. “ברוך שעשה לי כל צורכי”. זה נכון בגשמיות וברוחניות. עלי לשמוח בחיים שלי.

כשהכנף הזו של השמחה בחלקי שמוטה, האישה מוצאת את עצמה מאשימה ומתלוננת – “אם רק היו לי הורים אחרים…בעל אחר… ספה יפה יותר… אז הכל היה בסדר”. הרגשה כזאת גורמת לנו לכבדות וחוסר רצון לעשות משהו.

איך זה קשור לניהול הבית?

הרבה פעמים אנו חוסמות את עצמנו מלעשות שינויים בבית בגלל חוסר שמחה בחלקנו. אנחנו חושבות שאם רק היה לנו ארון אחר, רהיטים חדשים וכד’, היינו יכולות להסתדר. אבל במצב הנוכחי אנחנו לא מסוגלות.

כשאישה מרגישה שאין לה דחף לעשייה, היא יכולה לשאול את עצמה: “האם את שמחה בחלקך?”

עלינו ללמוד לשמוח עם מה שיש לנו כרגע. לדעת שזה מה שה’ נתן לנו עכשיו וזה הכי טוב והכי מתאים לנו. כשנרגיש כך, שהבית הזה, החפצים האלו וכו’ הם המתאימים לנו, ונשמח בהם, יהיה לנו חשק ורצון לטפח אותם. לפעמים יש בתים עם חפצים פשוטים מאוד, אך רואים שהם מטופחים, מטופלים.

הכנף הזו של השמחה בחלקי היא מאוד עוצמתית. אפשר להתאמן על התחזקות בכך אם נחליט להתכוון יותר בברכת “שעשה לי כל צרכי”. זו כנף אחת שאפשר להשתמש בה כאשר זקוקים למשהו שימשוך לעשייה.

כנף שנייה זו ההתחברות למצווה.

אנחנו, עם ישראל, מקושרים למצוות בשורש נשמתנו. ליבו של יהודי נפתח מיד כשאומרים לו שהמעשה שהוא עושה זו מצווה.

אותו הדבר קורה לנו כשאנו זוכרים שאנו עומדים לפני ריבנו של עולם. זה מניע אותנו לפעול ולעשות טוב. גם בעבודות הבית אנו מקושרות למצווה גדולה וחשובה והיא מצוות החסד. עבודות הבית שלנו הן חסד עצום עם בני ביתנו (ולכל המסופקות, הרב טל מאשר את הקביעה הזו ללא ספק).

החסד שבעבודות הבית הוא כפול –

חסד עם עצמנו, מכיוון שאנו שמחות כאשר הבית מסודר, וכמובן חסד עם בעלינו, ילדינו, וכל מי שמתארח בביתנו.

בדרך כלל אנו נוטות לשכוח את העובדה שאנו עוסקות במצווה עצומה, ו”הכנף השנייה” מזכירה לנו להתחבר למצווה של החסד ולריבונו של עולם, המצוֶוה.

לרבות מאיתנו יש קושי במעבר מסגנון העשייה שלנו בשנות התיכון או השירות הלאומי, לעשייה האפורה והשגרתית של חיי היומיום בבית. אנו צריכות להתחבר לכך שזה התפקיד שלנו. אנו זוכות לבנות מלכות, לבנות מקדש ממש! וכמו כל בניה, היא מורכבת מהרבה השקעה ועשייה יומיומית, אך חשוב לזכור שזו תקופה של בניה, ובעזרת ה’ כשהילדים יגדלו נראה את העוצמה האדירה ואת התוצאות של ההשקעה שלנו.

עניין החיבור לְמְצָוֶוה הוא גם ידיעת הרוממות של ה’. “שיוויתי ה’ לנגדי תמיד”. יש אצלנו נטייה בנפש, שכשאנו עומדים מול משהו מרומם, אנו רוצים לעשות אותו. ניתן לראות כדוגמא לכך את מידת ההתלהבות בה נגיש כוס מים לילד של השכנים, לעומת האופן בו נגיש כוס מים לרב גדול. כך, גם לפני עשייה שלנו ביומיום, ולפני קיום מצוות, נעצור וניזכר שאנו עומדות מול מלך מלכי המלכים הגדול שבגדולים.

ידיעת הרוממות של ה’ תעורר בנו כוח לפעול. המילה “מִצווה” היא מלשון “צוות”. כשאני מקיימת מצווה אני כביכול נעשית לצוות עם ה’ ויש חיבור בינינו. כך גם בעבודות הבית – ה’ רוצה שבית יהודי יהיה מקדש, שיהיה נעים להיות בו. ה’ רוצה ושמח במצוות החסד העצום שאנו עושות עם בני ביתנו. ולכן על ידי עבודות הבית אנו יכולות להתחבר ולהתקשר לה’. כשנזכיר לעצמנו את זה נקבל אי”ה הרבה רצון וכוח לפעול.

בהצלחה!