הרב הלל מרצבךכשנודע לי ולאשתי על מותו של אליאב הי”ד הרגשנו צער גדול במיוחד. אשתי אמרה לי בדמעות: “אבל למה דווקא אליאב? בחור כזה צדיק, שקדן, צנוע ואציל נפש! למה דווקא הוא?” גמגמתי לעברה: “דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים”, אליאב היה השושנה. זה לא סתם משפט, ככה הכרנו אותו, שושנה נדירה של 
עלם חמודות.
אליאב אמנם צעיר ממני בכמה שנים, אך זכינו להכירו במסגרת ה”בית חם” אצלנו בבית. הייתי אז אברך בישיבת תורת החיים בגוש קטיף. אליאב יחד עם עוד ארבעה בחורים בשיעור א’ מהישיבה היו מגיעים לביתנו ערב בשבוע ללמוד תורה באווירה קצת משחררת, חמה ונעימה. היינו יושבים עם קצת כיבוד ושתייה מדברים ולומדים יחד משהו שונה. אליאב היה תמיד רציני, מרוכז ועסוק בלימוד במלוא כובד הראש. הוא כמעט לא נגע במטעמים השונים. פנים רציניות עם חיוך עדין, מנסה לרדת לעומקה של הסוגיה שאנו עסוקים בה באותה העת, ולא נתן לאווירה לרדת רמה.
השקדנות שלו בלימוד עוררה התפעלות. איך בחור לא זז מבית המדרש במשך 17 שעות מלבד הפסקות קצרצרות של אכילה? היה יושב בפינה עם ספריו, בדרך כלל עם חברותא, ולומד תורה במלוא העוצמה. ההתמדה לא מנעה ממנו להיות חברותי ואהוב. כולם אהבו אותו והעריכו אותו על מסירתו המיוחדת.
זכור לי, שיום אחד אליאב ניגש אלי בישיבה, וטען שקצת קשה לו לראות שקיים זלזול בתפילין בתוך הישיבה. ישנם בחורים בישיבה שהיו מניחים תפילין כל היום, והוא חש שזה גורם לכך שנוצר זלזול בתפילין. הוא לא הבין איך אפשר להניח תפילין על שלחן מבלי לקפלם בצורה ראויה. אחר דיון ומחשבה הוא החליט לכתוב כללים איך להתייחס לתפילין, הנהיג בעצמו את החוקים ואף פרסם אותם בישיבה.
במשך התקופה שבה הוא למד בישיבה, הנהלת הישיבה החליטה שחייבים לאמן את הבחורים לקראת אפשרות של מקרה בטחוני, ואבטחת הישיבה הועברה לאחריותם של הבחורים עצמם. אליאב התנדב לאמן את הבחורים והאברכים בנשק. הופתעתי מאוד לראות בחור שיושב כל היום ולומד, שעוד לא שירת בצבא וכבר נותן פקודות כמפקד מיומן. הוא רק בן 18, ומסביר לכל בחור ובחור איך לאחוז את הנשק, כיצד קופצים בהסתערות, ואיך מתפעלים נשק באופן הטוב ביותר. המקצועיות שלו יחד עם הצניעות שהוא שידר עוררו התפעלות בקרב כל הבחורים המתאמנים שרובם היו גדולים ממנו בכמה שנים.
אחרי שאליאב התגייס, יום אחד הגעתי לישיבה, וראיתיו רכון על הגמרא. נגשתי בעדינות, דרשתי בשלומו, ותוך כדי שאלתי אותו: “אליאב, איפה המדים שלך?”. הוא ענה לי: “החלפתי”. “למה לא נשארת עם המדים?” – אליאב חייך, ואמר משהו כמו: “בצבא יש מדים. בישיבה אני כמו כולם”. במקום להתלהב על הבחורים שהוא עם מדים ועם נשק, אליאב ישר חזר לרכון על הגמרא.
זה שהוא היה קצין מצטיין זה ידוע. אך זה שתוך כדי הצבא הוא הצליח ללמוד כל כך הרבה תורה, לסיים ש”ס בבלי, ולערוך כל כך הרבה סיומי מסכת זה משהו באמת נדיר. כזה היה אליאב, מגדיר מטרות ועומד בהם בגבורה.
מפורסם המשפט המיוחס לשמות פרשיות השבוע: “אחרי מות קדושים אמור” – אחרי שמתים אומרים על אנשים שהם קדושים. אך אצל אליאב, בחיי חיותו הוא כבר היה סמל לבחור מתמיד, למדן, מקצועי, ישר, אהוב, מסור, איכותי ועם לב זהב.
קשה יהיה למלא את החלל שנותר בעולם ללא אליאב. “חבל על דאבדין”.
“תהא נשמתו צרורה בצרור החיים”.