שמחה אינסופית

מה פירוש להיות ‘אינסוף שמח’? הרב טל מאיר היבט מיוחד בשמחה

ככל שאדם מתעלה יותר, שמחתו גדלה. ככל שאדם חווה את קרבת ה’ ברמה גבוהה יותר, וכן ככל שיש בו יותר קישור ללימוד תורה ויותר ידיעת התורה, כך שמחתו מתעצמת והולכת^[1].

‏אבל העובדה שיש במקום אחר דבר משמח יותר, לא גורעת מגודל השמחה העכשווית. משום שהשמחה בעבודת ה’ בשורשה ובמקורה נובעת מהחיבור לה’, וכיון שהחיבור הזה הוא אינסופי, גם השמחה עצמה היא אינסופית, בלתי מוגבלת ואינה ניתנת לכימות.

נמצא שבהיותו במדרגה הנמוכה יחסית בעבודת ה’, האדם ‘אינסוף שמח’, וכאשר הוא זוכה לעלות למדרגה גבוהה יותר, לקרבת ה’ גבוהה יותר, הוא ‘עוד יותר אינסוף שמח’! וביחס לאינסוף, אין הבדל בין מדרגה זו לאחרת.

לחידוד הדברים יש להבחין שאנו עוסקים כאן, מבחינה מסוימת, בשני סוגים שונים של שמחה.

ישנה שמחה בסיסית על עצם הקשר עם הקב”ה. שמחה זו היא אינסופית ואינה תלויה בהתקדמות מכל סוג שהוא. כאשר אדם נתון במציאות זו, שהוא קשור לה’, אף אם מדרגתו נמוכה באופן יחסי למה שהוא היה רוצה להשיג – הוא שייך לשלמות. גם אם הוא לא יזכה להתקדם כלל מעבר לנקודה זו, וכגון שהוא ילך לעולמו בעודו שם, הוא זכה להשלים את עצמו; משום כך הוא יכול לשמוח שמחה אינסופית על עצם העובדה שהוא זוכה להיות מעבדי ה’.

עם זאת ישנו סוג נוסף של שמחה, והיא השמחה על ההתקדמות בעבודת ה’. בגלל שישנו הבדל ברור בין מדרגות רוחניות, ישנה גם שמחה יתירה בעצם ההתקדמות. ויתירה מכך, כיון שה’ יתברך הוא מקור השמחה, ככל שמתקרבים אליו זוכים לשמוח שמחה גדולה יותר.

נבהיר את הדברים באמצעים חשבוניים^[2]: ידוע שאינסוף ועוד חמש שווה אינסוף, וכן אינסוף ועוד עשר שווה אינסוף. אולם ברור שאין זה אומר שאין הבדל בין חמש ועשר, או שהחמש והעשר הם חסרי משמעות; ודאי שעשר הינו יותר מחמש וחמש הינו יותר מאפס, אלא שביחס לאינסוף שניהם שווים. כאשר משווים את ה’אינסוף’ האחרון לראשון, דהיינו את האינסוף ועוד עשר לאינסוף ועוד חמש או את שניהם לאינסוף המקורי כשלעצמו, לא ניתן להבחין בהבדל ביניהם – ביחס לאינסוף התוספת איננה נחשבת, ולמעשה החמש והעשר מתבטלים באינסוף.

כך גם ביכולת לשמוח בהתקדמות הרוחנית. נקודת המוצא היא השמחה האינסופית על עצם הקשר עם ה’; על גביה ישנו ערך משמעותי לכל התקדמות רוחנית ולשמחה שהיא גוררת, על שהאדם זכה להוסיף בקרבת ה’ שלו ‘חמש’ או ‘עשר’. ומכל מקום, בגלל שמדובר בשמחה אינסופית, תוספת השמחה נבלעת ומתבטלת בהשוואה לשמחה המקורית, ולכן אין עליונותה של השמחה השניה גורעת במאומה מעוצמתה של הראשונה.

וכך, כאשר האדם מתחבר לקב”ה שמחתו יכולה להרקיע שחקים בכל מצב, ואין כל סתירה מהותית בין היכולת לשמוח במציאות הנוכחית לבין השאיפה להתקדם למציאות אחרת, שלמה יותר^[3].

1. כמובן רק אם הוא מכוון את עצמו לשמחה נכונה. אם לא, הוא עלול להיות בקיא בכל התורה אך לא שמח כלל.
2. בעזרת ה’ נשתדל להבהיר את הדברים ככל שנוכל, אך יש לזכור שתמיד יישאר ממד מסוים של חוסר הבנה, שנובע מחוסר יכולתנו לתפוס באופן שלם את המושג ‘אינסוף’.
3. זו בעצם גם פירכה שהתחדשה כנגד הטענה של הפילוסופים שהלכו בדרכו של אריסטו, שלא יתכן שהאלוקים שמח בבני האדם כיון שהוא אינסופי ולאינסוף אי אפשר ‘להוסיף’ שמחה (ולעיל עמ’ רמז ואילך התבארה השקפת היהדות בסוגיה זו) – אין סוף שמתווספת לו שמחה, שווה לאין סוף, ואין סוף פחות שמחה, עדיין שווה לאין סוף. ולכן זה שקובעים שהאין סוף שמח אינו מעיד שקודם לכן הוא היה ‘חסר’ את השמחה.

מתוך ספר “טל חיים – שיחות בספר תהילים”, מאת הרב שמואל טל שליט”א. ה’תשע”ה‏. עמ’ רס”ה.‏