מתתיה טל
בס”ד
בפעם הקודמת הגענו לכך שהשראת השכינה היא גולת הכותרת בבית. סיימנו בכך שזוהי אמירה שעלולה להיות גבוהה ורחוקה, ואפילו קצת מנותקת מעולמו של יהודי, מבלי להסביר ולקרב אותה לליבנו ולשפתנו. כעת נבוא, בעזרת ה’, להנגיש ולקרב את הדברים אלינו: מהי הבשורה הגדולה בכך ששכינה שרויה בין בני הזוג הזוכים לבקש שלום אמיתי ביניהם? מה גנוז מאחורי העניין הזה?
הרבה הרבה יש כאן. ננסה לפרוט את הדברים אחד לאחד, ככל אשר יזכנו ה’.
א. לצאת מעצמנו!
מעת לידתו, חוויית החיים הטבעית והפשוטה של האדם היא: אני במרכז, והכל אוהבים אותי ועוטפים אותי תמיד. כך אמרו חכמים על התינוק היוצא לאויר העולם: “דומה למלך, שהכל שואלין בשלומו ומִתְאַוִּין הכל לראותו, ומחבקין ומנשקין אותו… מתענג לפני אביו ואמו, ומרקד לכאן ולכאן ומְשַׂחֵק והכל שמחים בו”[1].
לכן, גם כאשר הוא כבר הולך וגדל – באופן טבעי עלול האדם להישאר מרוכז רק בעצמו. כאשר יש מורכבות של צורך לוותר, למשל, או להכיל את זולתו – אם הוא איננו במודעות גבוהה של עבודת מידות, בטבעו הוא יימשך לכך שהכל ‘יתקפל’ לכבודו והוא שוב יהיה במרכז. רק על ידי התפתחות נכונה של עבודה פנימית, יוכל לזכות להתעלות ממקום זה.
אולם דווקא משום כך, המעגלים החברתיים שהקיף בהם הקב”ה את האדם, בנויים כך שהם אינם מאפשרים לאדם להישאר מרוכז בעצמו. הם כביכול ‘מאלצים’ את האדם לצאת מזה. אדם עקשן שאינו מסוגל לוותר לאחרים, מייצר לעצמו בהכרח נקודות חיכוך לא נעימות עם חבריו, והוא לא יוכל לצמוח בשמחה בתוך החברה העוטפת אותו. כמו כן, מי שרגיל לנהוג בקמצנות או בחוסר רגישות, יתקשה מאוד למצוא קורת רוח מן המשפחה הקרובה אליו. וכן על זו הדרך…
וחיי הנישואין יותר מכולם.
המעגל הקרוב ביותר אל האדם, שמאלץ אותו יותר מכל לצאת מעצמו, הוא המעגל הזוגי. זהו דבר ידוע – הקב”ה ברא את האיש והאשה שונים כל כך, וזקוקים כל כך לצאת מעצמם שוב ושוב כדי להצליח יחד, עד שאי אפשר לו לאדם הנשוי לחיות חיים מאושרים, מבלי שייצא מעצמו ויזכה לעדן את מידותיו ואת השתלבותו הטובה עם בן זוגו ועם הסובבים אותו.
אולם עם כל זאת, אין הכוונה ליציאה מעצמנו תוך דריסת האישיות ומחיקת העצמיות שלנו חלילה. אין זו דרכה של תורה. “‘ואהבת לרעך כמוך’[2] – אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה”[3]. את הרֵעַ צריך האדם לאהוב כמו עצמו. כלומר, אהבה יהודית אמיתית נבנית על גבי נתינת המקום לעצמנו, מבלי לדרוס כלום חלילה. כך הוא הסדר הנכון: אני אוהב את עצמי, ואוהב את חברי כמוני[4].
לכן גם בבית, כאשר נדרש מהאדם לצאת מעצמו שוב ושוב – אין הכוונה כלל לכך שמקומו יימחק וייעלם. האיש והאשה אינם אמורים לצפות לוויתור מלא על המקום האישי בעבור השני, לא מעצמם וגם לא מבן הזוג… הם אמורים לבנות יחד מערכת יחסים של יציאה מעצמם לקראת השני באמת, אך מתוך נתינת מקום מלא לשניהם יחד.
“מלך שהשלום שלו”[5]
נראה שזהו חלק מרכזי מהעניין המופלא הזה של השראת השכינה בבית.
מציאות מיוחדת זו של נוכחות הקב”ה בבית, כ’שותף’ שלישי שזקוקים לו כדי שהשלום בבית יהיה שלם ומאיר, פועלת עלינו חיבור מיוחד של שני הקצוות שהוזכרו בדברינו לעיל:
מצד אחד היא מחדדת עוד יותר את הצורך לצאת מעצמנו, כי המודעוּת לדרוש את ה’ שישרה שכינתו בינינו אינה מאפשרת עוד לאדם להמשיך להיות עסוק בעצמו, בכבודו ובצרכיו. כל אדם יודע היטב בלבבו, שהקב”ה צדיק וישר הוא ודורש את טובת כולם וכבוד כולם, ובמחיצתו באמת אין זה שייך להתעלם מן השני ולשקוע בעצמו.
אך מאידך, דווקא משום כך, הנוכחות שלו יתברך היא גם בדיוק מה שנותן מקום גם לאדם עצמו, כי ה’ באמת מכבד את כל הצדדים ואינו מוותר על אחד מהם, וזה כולל בראש ובראשונה אף את האדם עצמו.
“איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: ‘כי מְכַבְּדַי אֲֲכַבֵּד ובוֹזַי יֵקָלּוּ’[6]“[7]. בולט הדבר שהשוו חכמים בין ‘מכבדַי’ (מכבדי ה’) ובין המכבד את הבריות, כי עניין אחד הוא. ויחד עם זאת, סופו של מכבד ה’ והבריות, שהוא נעשה המכובד בעצמו, כי הקב”ה מחשיב ומכבד גם את מקומו שלו.
סוף דבר, השראת השכינה בבית מלמדת אותנו שאין מטרת הבית לכופף את הזוגיות לכבודו של הבעל דווקא, או דווקא לכבודה של האשה. אדרבה, כל עניינה להביא ולחשוף את כבוד כולם יחד, וכל זה בא מכוחו של כבוד המקום, המשרה שכינתו בתוך ביתנו ממש.
- תנחומא פקודי פרשה ג’.
- ויקרא יט, יח.
- ספרא קדושים פרשה ב’, פרק ד’ אות ב’; בראשית רבה פרשה כד אות ז’.
- אין כאן המקום להאריך, אך נזכיר בקצרה שבעומק הדברים, בתפיסה אמיתית של אהבה, נפתחת מחדש ההבנה מה היא ‘אני’ ומהי עצמיותי: ה’אני’ של יהודי אינו ‘אני’ מצומצם של ‘אני ואפסי עוד’, אלא הפוך לחלוטין: חברי ואני מציאות אחת! ילדי ואני דבר אחד! רעייתי ואני כבשר אחד! התורה בעצם מחנכת אותנו להבנה העמוקה שה’אני’ שלי רחב וכולל את המעגלים השונים הסובבים אותי, ולכן איני חשוב מהם, והם ראויים לתשומת לב ואכפתיות כמוני.
- ספרא שמיני מכילתא דמילואים אות טו; שיר השירים רבה פרשה א’ אות א’, ועוד רבים. וראה גם שבועות לה ע”ב.
- שמואל א’ ב, ל.
- אבות פרק ד’ משנה א’.