הרב שמואל טל
בס”ד א’ אלול תשע”ז[1]
פתיחה והודאה
שלום לכולם, חודש טוב, זמן טוב, שנה טובה.
שיהיה לכולם הרבה ברכה והצלחה, ושנזכה כולנו להגדיל תורה ולהאדיר ביחד.
אני רוצה לומר שאני מאוד שמח, כבר כמה שנים שלא הייתי כל כך שמח. אני שמח קודם כל לראות את כולם שוב. לפגוש את כולם זו שמחה גדולה מאוד, שמחה של התחדשות. כל כך הרבה רצונות וכוחות וכיסופים לפנינו, ועבודה כל כך יקרה ומופלאה שאנחנו ניגשים אליה עכשיו. אנו זוכים לפתוח עכשיו את השנה בישיבה, במלאכת קודש של התעלות בתורה והתקרבות אל ה’ יתברך, שאין דבר מתוק ומופלא מזה.
אבל בנוסף לזה, אני שמח שמחה עצומה וגדולה מאוד, שכבר שנים חיכיתי ליום הזה, שבחסד ה’ אנחנו זוכים לעשרים ושמונה תלמידים חדשים בישיבה! עשרים ואחד חדשים בשיעור א’, שלושה חדשים בשיעור ב’, ועוד שלושה מעל שיעור ב’, ואלאור היקר שחוזר אלינו, וחוץ מאותם עשרים ושמונה יש עוד שמונה תלמידים חדשים מהבעלי תשובה, ועוד חמישה עשר שהגיעו במהלך השנה. זהו מספר שבשנים האחרונות לא היינו קרובים אליו, וזה מאוד מאוד משמח אותי שהשנה זכינו לכך. הרבה הרבה תפילות התפללתי לה’ יתברך, יחד עם עוד רבים שהתפללו, שנזכה להגיע למציאות הזאת. וכעת אנו מלאי שמחה על כל המחזור היקר והנהדר שאנחנו זוכים שמצטרף אלינו. זו פשוט שמחה עצומה וגדולה מאוד, כל כך ייחלתי לזה ורציתי את זה.
יש ברוך ה’ הרבה התמודדויות, ובתוך זה הקב”ה באמת משמח אותנו מאוד, ומרוב שמחה הייתי רוצה שעכשיו, עוד לפני שנמשיך בשיחה, נודה לה’ בשמחה וריקודים, על מה שנתן ועל מה שייתן, פשוט הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו.
[רוקדים:]
כי הרבית טובות אליי…
קדשנו במצוותיך…
הקב”ה אנחנו אוהבים אותך…
מקור בדברי הנביא להפיכת העבירות לזכויות
לקראת סוף ספר הושע, לפני הפסוקים שכל ישראל נוהגים לקרוא אותם בהפטרת שבת שובה, נאמרת נבואה קשה מאוד:
צרור עון אפרים צפונה חטאתו. חבלי יולדה יבאו לו הוא בן לא חכם כי עת לא יעמד במשבר בנים. מיד שאול אפדם ממות אגאלם אהי דבריך מות אהי קטבך שאול נחם יסתר מעיני. כי הוא בן אחים יפריא יבוא קדים רוח ה’ ממדבר עלה ויבוש מקורו ויחרב מעינו הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. תאשם שמרון כי מרתה באלהיה בחרב יפלו עלליהם ירטשו והריותיו יבקעו.
(יג, יב – יד, א)
ומיד אחרי זה, מגיעים הפסוקים של הפטרת שבת שובה:
שובה ישראל עד ה’ אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו.
(שם יד, ב-ג)
חז”ל מבארים לנו מהו היחס והקשר בין נבואת הפורענות הקשה להפטרת התשובה והנחמה:
אין מדת הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם: מדת בשר ודם כותב אילוגין קשה ומחליפו בממון הרבה, והקדוש ברוך הוא כותב אילוגין קשה ומחליפו בדבר קל, ואיזה דבר קל, ‘קחו עמכם דברים’. מה כתב למעלה מן הפרשה, ‘צרור עון אפרים’, ‘תאשם שומרון כי מרתה באלהיה’, ואחר כל הדברים האלה אומר לישראל: עשו תשובה ואני מחליף את כולן.
(פסיקתא רבתי, מד)
עם כל חומרת העבירות ועוצמת העונש המגיע עליהן, הנביא אומר: שובה ישראל עד ה’ אלוקיך ואני ‘מחליף’ הכל, ולא יישאר שום דבר מהעבירות. ויתירה מזו, לא רק שלא יישאר שום דבר אלא שהעבירות הופכות לזכויות. תרגום יונתן הוא הפירוש המוסמך ביותר לנביאים, כל דבריו ברוח הקודש וכפי שמעידים חז”ל בגמרא[2]. נשים לב כיצד הוא מתרגם-מפרש את המילים “כל תשא עון ותיקח טוב”, הוא מתרגם זאת כך: “אמרו קדמוהי קריב קדמך למשבק על עוין ונתקבל דא כטבין“. לך ה’ זה קל (‘קריב’) לקחת את העוונות שלנו, ואתה לוקח אותם והופך אותם לטוב. זהו הפירוש המילולי של דברי הנביא. יוצא שישנו מקור קדום ומוסמך כבר בנביא לקביעה שהעבירות נעשות לו כזכויות, שמופיעה לאחר מכן בגמרא (יומא פו ע”ב).
התשובה מרימה מהמקומות הנמוכים ביותר שישנם
המדרש ממשיך ואומר:
דבר אחר, ‘שובה ישראל עד ה’ אלהיך’, דרש רבינו הקדוש: גדול כחה של תשובה, שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה – מיד היא עולה, לא עד עשרה מילים ולא עשרים ולא עד מאה, אלא עד מהלך חמש מאות שנים. ולא עד הרקיע הראשון אלא עד רקיע השביעי, ולא עד רקיע השביעי, אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד, כן הושע אומר: ‘שובה ישראל עד ה’ אלהיך‘.
(שם)
ועוד אומר המדרש:
במנהגו שבעולם אדם יורה חץ כמה תהלך בית כור אי בית כורים, גדול כחה של תשובה שמגעת עד כסא הכבוד.
(פסיקתא דרב כהנא כד, יב)
וכך כתוב גם בגמרא:
אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: ‘שובה ישראל עד ה’ אלהיך’.
(יומא פו ע”א)
בפסוקים שבהם פתחנו, הנביא מתאר מצב כל כך נוראי וכל כך קשה, שהקב”ה אומר: אני לא עושה הנחות, “צרור עוון אפרים”, דהיינו ששום דבר לא ‘נעלם’, כל העוונות צרורים ונשמרים היטב ואין וויתור עליהם. אבל מיד בפסוק שאחרי זה, נאמר: “שובה ישראל… קחו עמכם דברים”, רק תעשו תשובה וכבר הכל יתהפך לגמרי, מקצה לקצה.
אדם שמעולם לא היה צדיק – לאן הוא ‘שב’?
יש להבין מה משמעות האמירה שתשובה מגיעה עד כסא הכבוד. לצורך זה, נתבונן במילה תשובה, שאנחנו חוזרים עליה פעמים רבות מספור. המשמעות הפשוטה של תשובה היא מלשון שיבה – חזרה למקום שכבר היינו בו. הליכה למקום שלא היינו בו אינה נקראת תשובה, וגם אם מדובר על מקום נעלה וחשוב וטוב.
המילה תשובה מלמדת אותנו שכבר היינו במקום שאליו אנחנו מתקדמים. מהו המקום הזה, שכבר היינו בו? אם המילה תשובה הייתה נאמרת רק לצדיקים שטעו וסטו מן הדרך הטובה שהם הלכו בה, היה ניתן להבין שמשמעותה היא שיבה לדרכם הראשונה והטובה. אך מה משמעותה של חזרה בתשובה כשמדובר על אדם שמעולם לא היה צדיק? לאיזה מקום הוא חוזר? מתי בדיוק הוא היה במקום של תורה ומצוות, אם מימיו הוא לא זכה לקיים אותן? הוא אמנם מתעלה, מתקרב אל ה’, ומתקן את העולם – אבל איזו חזרה יש כאן?
הנביא עצמו עונה לנו על השאלה: “שובה ישראל עד ה’ אלהיך“, ובהמשך: “שובו אל ה’“. לא כתוב לשוב לדרך הטובה והנכונה, לא כתוב לשוב אל התורה או אל המצוות. הנביא מדבר על תשובה אל ה’. מה משמעות הדברים?
כל אחד מאיתנו היה תחת כסא הכבוד – ולשם אנחנו שבים!
הנביא מלמד אותנו יסוד גדול. הקריאה לשוב אל ה’ מלמדת אותנו מאיפה הגענו! גם אם חטאנו, ואפילו אדם שהוא תינוק שנשבה ולא זכה להכיר את התורה מימיו – הנשמה שלנו מגיעה מתחת כסא הכבוד. כל יהודי ויהודי זוכה בנשמה קדושה שנחצבה משם, והייתה דבוקה לחלוטין בה’ יתברך. אלא שהתרחקנו מה’, מהמציאות שלו, לא רק מהדרך שלו וממצוותיו. לפני שמדברים על המצוות, יש מקום שבו הנשמה שלנו הייתה ואליו היא רוצה לשוב – “עד ה’ אלהיך”.
התשובה עד ה’ אינה אפשרית אלא מתוך ההבנה שזהו המקום שלנו, שפעם היינו בו. כל יהודי צריך להבין שהמציאות האמיתית שלו היא שהוא חוסה ממש יחד עם ה’. כסא הכבוד זה מושג עילאי שאנחנו לא יכולים להבין אותו על אמיתתו. הגמרא אומרת: “נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר: ‘והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים’ (שמ”א כה, כט)” (שבת קנב ע”ב). כסא הכבוד מבטא את ראשית ההתגלות של ה’ לעולם. כבוד זה דבר שאנחנו כבר משיגים אותו. כסא הכבוד הוא מקום שה’ בא לשכון בו, להשרות שכינתו ולהתחבר אלינו.
הנשמה – השקה של רוחניות וגשמיות
במדרשים ישנם תיאורים למציאות העליונה שמעל כסא הכבוד. אנחנו לא ניכנס לרזין דרזין, אבל מיד במקום הכי גבוה שאפשר לתפוס, שם הנשמות שלנו נמצאות. והמקום האמיתי של כל אחד מאיתנו הוא שם, בהתכללות וחיבור עם ה’ יתברך. איננו יכולים להבין איך אפשר להתחבר לה’ יתברך, אבל האמת היא שגם הנשמה שלנו היא אלוקית, וגם את מציאותה איננו יכולים להבין. זהו דבר שמופלא מאיתנו, וכדברי הרמ”א בביאור המילים “ומפליא לעשות” שבברכת אשר יצר: “שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי” (רמ”א או”ח סי’ ו’ ס”א). לכל יהודי יש נשמה אלוקית שמתחברת לגוף וקושרת אותו לה’ יתברך. “בנים אתם לה’ אלקיכם” (דברים יד, א), ו”ברא כרעא דאבוה” (ע”פ עירובין ע’ ע”ב). עם כל הפער העצום בין ה’ יתברך ובין האדם, ישנה נקודת מיזוג והשקה – היא הנשמה.
כשאנחנו חוזרים בתשובה, אנחנו שבים למקום האמיתי שלנו – למציאות שבה אנחנו יחד עם ה’. כל החטאים הם התרחקות מדבר ה’, אבל קודם להם ישנה התרחקות יסודית יותר שהם נובעים ממנה, והיא ההתרחקות ממקומנו, תחת כסא הכבוד.
תשובה אל ה’ – במקומות נוספים בנביאים ובכתובים
גם בסוף מגילת איכה, איננו מבקשים רק לחזור לתורה ולמצוות, אלא “השיבנו ה’ אליך” (איכה ה, כא) – אליך ממש! הנביאים מדברים גם על תשובה של ה’ אלינו: “שובו אלי נאם ה’ צבאות ואשוב אליכם אמר ה’ צבאות” (זכריה א, ג). אם תשובה הייתה תיקון ועזיבת החטאים, היא לא הייתה שייכת לה’ יתברך. הרי לה’ ודאי אין חטאים! ובהכרח כוונת הנביא גם כאן לחידוש הקשר הקרוב בינינו ובין ה’ יתברך, קשר שהיה בעבר ואליו אנחנו חוזרים. וגם במזמור שאנחנו אומרים פעמיים ביום מראש חודש אלול ועד הושענא רבה, אנו אומרים: “את פניך ה’ אבקש” (תהילים כז, ח). אנחנו רוצים להתקרב לה’.
משמעות הדברים בעבודה היום-יומית שלנו שלנו
לדברים יש משמעות מעשית לכל אחד מאיתנו. כשאנחנו מבינים שהתשובה אינה מסתכמת בלימוד תורה ושמירת המצוות, אנחנו מבינים מה התכלית שכל העבודה שלנו מכוונת אליה: להתקרב אל ה’ ולשוב אל מקומנו האמיתי הדבוק בו. ומתוך הכוונה הזו אנחנו לומדים את התורה ומקיימים את המצוות. כל עבודת חיינו הופכת למסע אל ה’.
וכל העומק המופלא הזה מונח במושג התשובה. התשובה מלמדת שאנחנו יכולים, אפילו מהמקומות הנמוכים ביותר, להגיע לדבקות מוחלטת בה’, ולחזור עד אליו ממש. זהו חידוש עצום, אך הוא ממש מפורש במילים של הנביאים.
אמונה בתשובה – מענה לקושי המיוחד של הדור שלנו
הדברים נוגעים באופן מיוחד לדור שלנו. התמודדות עם חטאים תמיד הייתה, אבל אנחנו חיים בדור שבו עיקר הקושי והניסיון שלנו הוא בזה שאנחנו מרגישים רחוקים. אנחנו מרגישים נמוכים ושבורים, כל אחד עם הנסיונות שלו והנפילות שלו והעצבויות שלו. אנשים מרגישים שהם לא מצליחים, וזו תופעה רחבה מאוד. אין לנו נביא ולא רוח הקודש, וה’ יתברך נסתר מאיתנו. ובקלות ניתן להגיע לתחושה כאילו אין ערך משמעותי לתורה שלנו ולמצוות שלנו.
ודווקא הנמיכות הזו היא מקור הכוח והחשיבות של הדור שלנו. דווקא המוכנות לעבוד את ה’ מתוך המקומות הנמוכים שאנחנו נמצאים בהם, ולקום מהנפילות הנוראיות שכל אחד מאיתנו חווה, היא יקרה לפני ה’ לאין ערוך. והעבודה הזאת של קימה ממקום נמוך אל המקום הגבוה, מתוך הבנה שהוא המקום האמיתי שלנו – היא היא התשובה. וככל שהמקום יותר נמוך, כך יקרת העבודה היא גדולה יותר. בספרים הקדושים מבואר שהניסיון של עבודה בזמן הסתר הוא הניסיון הקשה ביותר, ועמידה בו היא מה שמביא משיח לישראל. כשעובדים את ה’ במסירות בלי לראות. ואת האמונה שביסוד התהליך הזה, אנחנו לוקחים מהקריאה לתשובה. לא רק להתעלות ולשיפור, אלא לתשובה. לחזרה למקום שכבר היינו בו ואנחנו שייכים אליו.
התדר שבו לומדים תורה – תדר של קרבת ה’
הנביא ירמיהו מתאר מציאות של “תֹפְשֵֹי התורה לא ידעוני” (ב, ח). אדם יכול ללמוד תורה והוא לא יודע את ה’. ועוד מנבא ירמיהו ואומר: “אותי עזבו ותורתי לא שמרו” (ירמיה טז, יא), ועל כך אומרים חז”ל במדרש (פתיחתא לאיכה רבה, ב): “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב”. ישנה מציאות של לימוד תורה תוך עזיבת ה’.
וכנגד זה, דוד המלך מלמד אותנו על הגישה הנכונה לתורה: “בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך” (תהילים קיט ,י). העיסוק במצוות ה’ נובע מדרישה שאנחנו דורשים את ה’, וכדי ללמוד את חוקי ה’, מבקשים מה’: “למדני חקיך” (שם, יב). וגם שמירת המצוות נעשית מתוך השתוקקות לה’: “אשרי נצרי עדתיו בכל לב ידרשוהו” (שם, ב). ויש גם צד שני למטבע, שעצם העיסוק בתורה מביא לקרבת ה’ ולחיות: “זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני” (שם, נ), “לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני” (שם, צג), ועוד פסוקים רבים.
אנחנו נכנסים עכשיו לשנה של תורה. ניגש ללימוד התורה בכוונה לדבקות בה’ יתברך ולדרישתו בכל לבנו. כל דיבור בתורה מחבר אותנו אל ה’, כל רש”י וכל תוס’. בעזרת ה’ אנחנו נגיע “עד ה’ אלקיך”. ואנחנו צריכים לסלול את הדרך גם לאחרים שבאים מאחורינו ומסביבנו. אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים להגיע לה’ יתברך ולהיות קשורים אליו, אנחנו מאמינים שאנחנו שייכים אליו, ומתוך המציאות הזאת נזכה גם להקרין את האמונה היקרה והחשובה הזאת סביבנו, לדור הזה שכל כך מבוֹסֵס בשאלה הזאת האם אני שייך אל ה’ או לא. כל תורה שאנחנו לומדים, שכינה עמנו,[3] וכל תורה שאנחנו לומדים, הקב”ה שונה כנגדנו[4], וגם אם אנחנו לא רואים את זה. יהי רצון שנזכה ללמוד תורה של תשובה, תורה של חיים, תורה של “אמרתך חייתני” (תהילים קיט, נ), תורה שמקשרת אותנו לה’ יתברך.
סיום
ובזה אני רוצה לברך את כל הישיבה הקדושה, כל אחד ואחד, יברך אתכם ה’ שתצליחו בלימוד, בתוכניות השונות בעיון ובבקיאות, ובהתבוננות ובדיבוק חברים, שכל אחד יצליח מאוד ויתעלה מאוד, שיתיישב לבו בתלמודו, שישמח בתלמודו, שיהיה חשק ועונג בלימוד, שדברי תורה יהיו ערבים בפיו של כל אחד ואחד, ונזכה כולנו להגדיר תורה ולהאדיר, ולהשרות שכינה בישראל.
[1] השיחה עברה את הגהת הרב.
[2] מגילה ג’ ע”א: “תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך. מאי טעמא, משום דאית ביה קץ משיח”.
[3] ברכות ו’ ע”א: “ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר: ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך’ (שמות כ, כ)”.
[4] אליה רבה, יח: “כל תלמיד חכם שיושב בינו לבין עצמו וקורא ושונה, הקדוש ברוך הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו, שנאמר: ‘נכח פני ה” (איכה ב, יט)”.