ההכנות לשבת בשיאן, השעה מאוחרת, רשימת מטלות ארוכה עוד לפניי ובני החמוד רוצה רק “לעזור” לי, וזאת המטלה הכי קשה… עוגה כבר לא תהיה בשבת הזאת, מה כן יהיה בה?
זרם המים מהיר ממני, אני מנסה להכניס את כל הסכום שסיבנתי תחת הזרם, ולסיים. לסיים. לסיים. מהר. מהר. מהר. “בום!” בבהלה אני מסתובבת קלות תוך כדי השטיפה, ורואה את הקערה עם עיסת העוגה הפוכה על הרצפה, ובני הקטן עומד על ידה, עם חיוך שובב. “רוצה לעזור לך” הוא אומר בקול המתוק ביותר בעולם, אבל באותו רגע אני לא פנויה לשמוע את המתיקות הזו. הלחץ מאיים להטביע אותי יחד עם לכלוך הצלחות שנשטף במרץ. וואו, כבר סיימתי עם הסכו”ם, אני מתקדמת לעבר המטרה. לקבל את שבת. בנחת. חלומי, לא?
אני זועקת בגרון ניחר לשולמית שלי, כבת ארבע, לא גדולה מאוד, אבל גדולה מספיק כדי להרחיק את השובב הקטן. שולמית מגיעה במרוצה תוך כדי סירוק השיער. “קחי אותו!” היא מבינה מיד את המצב ולוקחת אותו על אף מחאותיו. “אבל רוצה… רוצה לעזור לך!” עכשיו כבר כעסתי. “אי אפשר לעזור לאמא עכשיו, אמא עסוקה, אין לה זמן…” אני מחפשת את המילים הנכונות, ומשלא מוצאת אותם בתוך הבלגן וריח החלות הנשרפות, אני רק מוסיפה ואומרת “חמוד”. הטון לא ממש משהו, אבל בכל זאת, שירגיש, אמא שלו חושבת שהוא חמוד למרות המצב.
מלאכת הניקיון לא היתה נעימה, אבל כמה ניירות סופגים, סמרטוט סחוט וידיים זריזות, סיימו את המלאכה בשלום. הלב נחמץ מול הביצים והקמח שהולכים לפח, ומול הידיעה שעוגה – כבר לא תהיה לשבת. ניסיתי להירגע ולחשב את צעדי קדימה, מרגישה כמו בחזית הקרב.
אבל הדקה הבאה כבר הצליחה להטריף את דעתי. יהונתן החמוד גרר את הכיסא ליד השיש, טיפס עליו ברגע, ובעוד אני מנסה לנחש מה הפעם הוא ינסה לעולל לי, תפסתי אותו לפני שייקח את הסכין האהוב עליו… חשבתי שאולי, אולי זו הזדמנות לתת לו חיבוק בתוך כל הקלחת. תוך שהוא חבוק בזרועותיי בגובה, אני קולטת בזווית עיני את כוס הזכוכית נשמטת מידו, והוא אומר לי, לקול נפץ הזכוכיות, “רוצה לשתות! רוצההה!”
הבטתי בשעון בעיניים כלות, מקווה לישועה שתבוא – בעלי. אבל המבט בשעון עשה לי עוד יותר חושך בעיניים, עוד שעה וחצי – הדלקת נרות, והמצב פה לא מזהיר. בכלל.
אני מסתכלת מסביבי, מרגישה שהכל מתערפל, לא יכולה עוד רגע אחד לעמוד. המחשבות החלו להשתולל לי בראש. כמעט הרמתי צווחה של ייאוש.
הושבתי את יהונתן בעגלה, קראתי לשולמית שהספיקה לסיים לאסוף את שערה שתיקח אותו לטיול. “רוצה אמא! רוצה אמא”, קולו נשמע עוד כמה שניות אחרי שהדלת נסגרה. יש לי שקט.
התיישבתי על הספה בכבדות, מנסה לקבל מעט כוח כדי להמשיך את המרוץ עד שבת.
איך הגעתי לזה בכלל?? אתה יודע ריבונו של עולם שכל שבוע מחדש, כל שבוע, באמת אני מנסה לתכנן את עצמי כבר מיום שני כדי לקבל את שבת בנחת. לעשות קניות, לא להכין יותר מדי סלטים, להסתפק בעוגה אחת, להכין חלות כבר ביום חמישי.
אבל תמיד המציאות טופחת לי על הפנים, תמיד חסר לי משהו לבישולים ואני חייבת לרוץ למכולת, ולחכות בתורים של יום שישי, תמיד הכל לוקח לי הרבה יותר זמן. תמיד אני לא מספיקה לגהץ קודם והערימה עומדת ומחכה לי, והקשה מכל – תמיד יהונתן החמוד ‘רוצה’. תמיד.
פתאום הרגשתי שאלה סקרנית מתוכי פנימה – מה את רוצה?! הדמעות טיפסו וחנקו את גרוני. מה אני רוצה? רוצה לקבל את שבת בנחת. להדליק נרות כמה דקות קודם זמן הדלקת נרות ולא דקה לפני שקיעה, כשאני מזרזת את בעלי לשים שעון מעורר, ולא לשכוח חימום בחדרים. אני רוצה להספיק להתארגן בנחת, וללכת עם בעלי והילדים לתפילה. שהשולחן יהיה ערוך לפני שבת, ובכלל שתהיה נחת. וכן, אני רוצה גם שני סוגי עוגות, ואם אפשר אז עוד סלט.
“ה’ יתברך!” לבי גאה ברצונות האלו. לחשתי לאבא בשמיים “ה’ יתברך! זה מה שאני רוצה! רוצה!”
והמילים המשיכו להדהד לי בראש…. אני מכירה אותן מאיפשהו …. ‘רוצה אמא’ ‘רוצה לעזור לך’ ‘רוצה עוגיה’ ‘רוצה לצייר’ ‘רוצה’.
ופתאום עוד משהו הדהד לי. שמעתי את קולי עונה לקול המתוק הזה “נכון שאתה רוצה, אבל לא כל מה שאנחנו רוצים אנחנו מקבלים. אמא מחליטה מה נכון ומתי, וכשהיא יכולה לעשות את מה שאתה רוצה – היא שמחה מאוד!”
ואז מילים חדשות החלו להדהד לי בפנים. “בתי, נכן שאת רוצה. אלו רצונות אמתיים וחשובים. אבל לא כל מה שאת רוצה את מקבלת. אני מחליט מה נכון ומתי, את צריכה לעשות את ההשתדלות שלך ולעבוד אותי,
גם כשלא קורה מה שאת רוצה.
ואולי תנסי, לרצות את מה שאני רוצה.
כי יש לי כוונה טובה ואני מנהיג את העולם בשבילך”.
מאורעות היום עברו לי בראש כמו בסרט, כל מה שקרה למרות שרציתי שיקרה אחרת, והבנתי שה’ כיוון את הכל באהבה למעני. שווה שבת בלי עוגה, בשביל ההרגשה הזאת. הייתי בטוחה בזה.
פתחתי את עיני הרטובות, לקול הגלגלים של העגלה הקרבים לפתח הבית. אבל הקולות הפנימיים שלי היו חזקים משל העגלה.
“ואולי תנסי, לרצות את מה שאני רוצה.
כי יש לי כוונה טובה ואני מנהיג את העולם בשבילך
באהבה”.
שולמית פתחה את הדלת, ויהונתן הציץ בחשש, כנראה כדי לראות באיזה מצב צבירה האמא שהוא יפגוש… אבל כנגד הציפיות, גם של עצמי, חייכתי אליו.
—
עוד 5 דקות שקיעה. סיימתי לארגן דברים אחרונים. בעלי כבר הלך לתפילת מנחה, ואני לא הלכתי אתו.
אבל חייכתי. הקולות הפנימיים עוד הדהדו בפנים. אם ה’ מנהיג את העולם בשבילי,
אני מאושרת!
לא פעם ראשונה שקיבלתי את שבת בדקה האחרונה.
אבל פעם ראשונה שקיבלתי את שבת לא כמו ילד בן שנתיים ש’רוצה’.
אלא כמו אישה, שמחוברת ללב שלה. לנשמה. לאבא שמביט עליה באהבה מלמעלה,
ומכוון בשבילה הכל באהבה
והיא רוצה.
רוצה את מה שהוא רוצה.
יש תקוווה! כנסו לדף הזה בפייסבוק והצטרפו!!