הרבנית יפעת טל
כשקורה מאורע כואב, אני חושבת שהכאב נובע ממה שקרה, אך לפעמים זו דווקא הפרשנות שלי שהופכת את הסיטואציה לכואבת. יפעת טל פוגשת בדוגמה כזו ומנתחת אותה
כאשר קורה מאורע מסוים שמכאיב לאדם, אם אינו מעמיק, הוא חושב שהכאב נובע ממה שקרה. בדרך כלל הנכון הוא שמה שכואב לו הוא הפרשנות שלו למה שקרה, ובבסיסה יש הגדרות ותפיסות עמוקות שלו על עצמו ועל החיים, שהופכים את הסיטואציה לכואבת.
כאן אביא דוגמא (דמיונית כמובן. אין כזאת ציונה, אבל יש כאלו התמודדויות), ואאריך בה כדי לרדת דרכה לפרטי התהליך.
ציונה היא גננת. היא אוהבת את הילדים ואת המקצוע. היא משקיעה רבות בגן, וגם רואה ברכה בעמלה, ההורים והילדים שמחים בה. יש לה שכנה שגם היא גננת. משום מה, בכל פעם שהיא פוגשת את השכנה הזאת, משהו בה מתכווץ. השכנה נראית לה תמיד יותר מוכשרת: יותר חמה, יותר יצירתית, יותר מסודרת, יותר משליטה גבולות. היא משערת שבתור גננת היא עולה עליה בהרבה. במיוחד שהיא (השכנה) תמיד מספרת על עצמה בהתלהבות, מה עשתה והכינה ואיך כולם מרוצים ממנה.
ציונה מנסה להימנע מלפגוש את השכנה הגננת, אך זה לא כל כך הולך. שכנות די צמודות… בכל פעם שהיא פוגשת בה, היא אח”כ מוטרדת. לפעמים אפילו קופאת ושוכחת מה שרצתה לעשות. קורה שהיא ממש רוצה להכנס למיטה ולא לצאת. שבה ועולה לה המחשבה: “לו רק השכנה תעבור דירה, הכל יהיה יותר קל. היא כזאת מקוממת!”
ובכן, היא כל כך סובלת! ותעל שוועתה אל השמים! היא ממש זועקת אל ה’. זועקת לעזרה. ה’, יודע תעלומות, היודע את מה שמנהל אותי, היודע מדוע אני כל כך סובלת, היודע מדוע שמת צמוד אלי דווקא אותה, היודע מה נועד להתברר מכל זה – אנא, עזור לי! אנא, שמע צעקתי!
אם היא תתבונן בזה, היא תוכל לגלות מספר דברים, שהיו עבורה תעלומה.
- לשים לב שהיא לא רגועה לגבי הערך שלה. לא מספיק בטוחה ששמחים בה, שמעריכים אותה. הגדרות עומק לא שקטות. משפטים בסגנון “אני לא מספיק טובה” ואולי אפילו “אני גרועה”.
שלא נחשוב שזו משימה קלה! המקומות האלו לא סתם מתחבאים. הרי זה חלק משמעותי מכוחם עלינו! בשביל לגלות אותם עלי להכיר בעומק של הכאב שלי, בסיפור שלי מבפנים על עצמי. לשבת ולשאול את עצמי – איך את מרגישה? למה זה כ”כ כואב? איפה זה נוגע בך? ולהסכים להיות בתוך הכאב שחווה את זה כ”סוף העולם”.
- לשים לב שהשכנה הגננת לוחצת לה בדיוק על המקומות הלא-פתורים שלה. אגב, יתכן גם שלא במקרה השכנה כל כך מדגישה את מה שהיא. אולי גם היא טרודה מאותו ענין, לא מרגישה די טובה, וצריכה לקבל חיזוקים על כך באמצעות הדגשת ערכה…
- להבין שזו עבודה פנימית שלה. יש לה קורס בענין הערך שלה. השכנה הגננת נוגעת בו, אך היא רק שליחה להכריח אותה להתקדם בקורס.
- כעת – מה האמת כאן? אולי באמת היא אינה מספיק טובה? אולי היא גרועה? כאן צריך להעמיק בענין הערך. להבין מהו ערכי בעיני ה’. ממה נובע ערכי.
- בואו נלך עם זה עד הסוף. נגיד, ורק נגיד, שציונה גננת גרועה, ובעצם היה נכון יותר שתפסיק להיות גננת. מי אמר שהיא נולדה להיות גננת? האם כאשר תגיע לשמים, ישאלו אם היתה גננת, ולפי זה ימדדו אותה? בכלל, לפי מה מודד ה’ דברים??
לכאורה, מה שישאלו בשמים זה לא מה היה המקצוע שלה, אלא: אם היא עשתה את מלאכתה באמונה. אם השתדלה לעשות את תפקידה, אם השתדלה לעשות לשם שמים, אם מטרתה היתה טובה, וכדו’.
אולי אם תעזוב את הגננות, תמצא תפקיד שיותר הולם את מכלול הכישורים שלה, שדרכם היא יכולה להוריד שפע טוב לעולם? ואולי היא תשב בבית עם הילדים, ושם “תמצא את עצמה” ותגלה כוחות שלא הכירה בעצמה? ואולי אחרי זמן מה בבית, היא תבין שבאמת נכון לה להיות גננת, רק בגן של ילדים יותר צעירים/בוגרים, וכהנה וכהנה אפשרויות שה’ מזמן.
לסיכום, במבט של אמת, ציונה לא חייבת להיות גננת, ולא צריכה לפחד לדון בשאלה אם היא גננת טובה, ואף להגיע למסקנה שהיא אינה מתאימה להיות גננת. ה’ הוריד כל אדם עם כוחות שמתאימים למשימות שלו, ואם משימה מסוימת אינה מתאימה לו, יחפש וימצא מה כן. (ואין אדם שאין לו שליחות כאן! כולנו שליחי ה’ להוריד דרכנו טוב לעולם. בבית ולעתים גם בחוץ. מתוך הקשבה כנה לעצמנו).
- עכשיו, נניח שהיא לא גננת ממש גרועה, אלא שהגננת השניה אכן עולה עליה במספר קריטריונים. אז מה? מדוע להשוות? הרי אין זו תחרות! הן פשוט שונות. בדרך כלל לסגנונות שונים, יש מעלות וחסרונות. לדוגמא: אחת יותר יצירתית ופחות מסודרת, השניה יותר בעלת גבולות ופחות גמישה. וכדו’. מכל אחת מרוויחים הילדים את מה שיש לה לתת.
אני מניחה שכאשר ציונה משווה את עצמה לגננת השניה, היא לא רואה עובדות לנגד עיניה, אלא מפרשת את הכל לרעת עצמה. כל משפט שהשניה אומרת, נראה לה שהיא לא היתה יודעת לומר. את החיובי שבעצמה היא אינה רואה. כל פשלה מוגדלת למימדי ענק, וכל משהו חיובי מתבטל “זה במקרה”, “זה בגלל ש… לא בגללי”, “זה היה רק לרגע”, “זה בטל בשישים לעומת כל הפשלות”, וכדו’.
לו יכולנו לספר לציונה שהיא לא בתחרות, שיש לה מה לתת, שהסגנון שלה נועד בדיוק לילדים שבגן שלה (וגם שתמיד יש על מה לעבוד ולהשתפר, שתעבוד על זה בנחת) לו יכולנו גם לעזור לה להפנים זאת, היו משתנים לה החיים! אולי היתה נשארת גננת, ואולי עוזבת את הגן ונשארת בית, או שהיתה מחפשת כיוון אחר. אבל בכל מקרה היא היתה נותנת את שלה, בסגנון שלה, בחן המיוחד לה, בשמחה של זכות. בלי להשוות ובלי להיות מוטרדת.
האם זה כ”כ פשוט? היא גילתה את הענין ומאז כבר אין נסיונות בכך? ובכן, ה’ נותן הזדמנויות להעמיק את התהליך. הזדמנויות חיצוניות כמו: ציונה נשארת גננת ובטוחה במקומה. כעבור שנתיים מחליפים גננת בגן הצמוד אליה, ובאה גננת חדשה, צעירה ומאד מאד בולטת בכישוריה. שוב ציונה מוצאת את עצמה לא ישנה בלילות, מחווירה – אל מול הגננת הצמודה. ובכן – שוב להתבוננות! לבדוק ולרענן את הדברים לאור השלב הבא בקורס… הזדמנויות פנימיות כמו: תקופה של חולשה, הורמונים לא מאוזנים, ושוב כל הרעש הפנימי עולה במלוא עוצמתו. ואין מנוס מלרענן את הדברים ולחזור עליהם.
באנו לחיים האלו לעבודה!
ננסה לסכם מה פגשנו דרך הסיפור של ציונה.
התחלנו מכאב במציאות. כדאי לדעת שכאב הוא הזדמנות לגילוי על עצמי, הוא הזדמנות לפתח רחב וטוב, לאור, להתחזקות באמונה. בעצם, כאב, במיוחד אם הוא חוזר ונשנה, הוא איפשור יקר ערך! כדאי, בצד הבהלה, לרשום לעצמי את כל מה שנחווה כסוף העולם. בשביל זה צריך להסכים לשים לב לזה שכואב לי ולהכנס לתוך הכאב הזה ולבחון אותו, ולא רק להתרסק ממנו שוב ושוב.
מתוך כך פגשנו תפיסות עומק, ונוצרה הזדמנות לבחון את האמת לגביהן.
וכעת – חוזרים אל המציאות עם ההבנות החדשות, ועם המשמעויות שלהן.