עודד מזרחימה קרה לבחור צעיר שהוטלה עליו משימה מעיקה? סיפור מתוך הספר שְׁנִיוֹת אוֹר
מאת עודד מזרחי
אבי הטיל עלי לכתוב ספר משפחתי וביקש שאשוחח בהקדם עם דוד ששון, שמתקרב לשנתו ה
מאה.
הפגישה עם זקן כה מופלג העיקה עלי במקצת. “בן מאה כאילו בטל ועבר מהעולם”, אמרו חז”ל. לך תראיין אדם שעוד מעט יתבטל. הוא עוד עלול לצאת לך מהעולם באמצע הריאיון…
היה לי קשה לתפוס שאדם חי לא עולה ויורד כמו דופק הלב, אלא הולך ודועך. מה יש, לעזאזל, מאחורי הזיקנה?! החזרה בתשובה העניקה לי את האמונה בעולם הבא, ובכל זאת לא השתחררתי מאבסורד המוות. “אדם זקן, מה יש לו בחייו?!”, נזכרתי בדברי המשורר המר. מה דוד ששון עושה? בטח שוכב על מיטתו, מביט על איזו נקודה בתקרה ומצפה להיעלם…
הכרתי את דוד ששון כשהיה ‘צעיר’ בן שבעים, יהודי תמים עם צחוק מתגלגל. באותם ימים היה נשוי לאישה מפולפלת שנהגה ללעוג לו, אבל לגלוגה היה עליו אהבה. הדבר המשעשע ביותר אצלו, היה צחוקו. לאחר שכולנו התפקענו לשמע איזו בדיחה, הוא קלט באיחור את הפואנטה ואז חרחר בצחוק אסתמטי שגרם לנו להתפתל על הרצפה.
חייגתי את מספרו.
“כן”, ענה בקולו הצרוד והמוכר, שהיה חלש, אבל יציב. סיפרתי שאני כותב ספר על משפחתנו וארצה לשמוע ממנו סיפורים על החיים בעירק ובמעברה.
“אתה מוזמן”, השיב בשמחה.
יצאתי באוטובוס מרחובות לכיוון ראשון לציון, ובדרך נזכרתי בכמה סיפורים משעשעים שהספקתי לשמוע על הדוד, ותמהתי: האם אדם בן תשעים ושמונה יכול לשעשע?!
הגעתי לראשון ונסעתי במונית לביתו במשך רבע שעה, שאותה ביליתי במבטים מודאגים על המונה התופח ללא הרף.
דוד ששון פתח את הדלת בזריזות. כמעט ולא השתנה כלל! הוא נראה חיוור, רזה ורוחני יותר. להפתעתי כיפה שחורה כיסתה את רוב ראשו. בגיל כזה נגמרות האשליות ואין עוד מלבדו.
על שולחנו היו מונחות קלטות וידאו של סרטים מצוירים.
“בשביל הנכדים?” שאלתי.
“אני רואה את הסרטים”, צחק.
נזכרתי בגרף חיי אדם בצורת פעמון שמטפס מעלה בעת הילדות, ובשיאו יורד מטה, לעבר הקטנות, עד לחזרתו אל האין – “מאין באת ולאין תשוב”.
הדוד הציע לי כוס שתיה מוגז בצבע כחול. הוצאתי את הרשמקול והריאיון החל. במשך השיחה הדוד התגלגל מצחוק שוב ושוב.
כל פחדיי מגילו המופלג של הדוד התפוגגו. נזכרתי בשרה אמנו שצחקה בקרבה בגיל תשעים וזכתה להוליד את יצחק, שאחר כך היה מצחק עם רבקה. כנראה שהצחוק הוא כוח מוליד, כוח החיים.
לפתע חשתי בכאב עמום בחזי. שפשפתי בחוזקה את חזי כדי להקל על הלחץ הפתאומי באזור הלב. הדוד הקשיש אץ למטבח והגיש לי כוס מים.
“להזמין אמבולנס?”, שאל.
סימנתי בידי שלא ידאג. הכאב לא היה חדש עבורי, אבל הוא חזר דווקא בזמן הריאיון עם הדוד, מן הסתם כדי לרמוז לי שאיני מנהל את העולם.
הכאב נרגע והריאיון הסתיים בשלום, ללא נפגעים משני הצדדים. בדרך חזרה במונית שכחתי לגמרי מעניין המונה. צחוקיו של הדוד לא הרפו ממני, עד שהתקשיתי לכלוא את הצחקוקים שאיימו לפרוץ מבטני בפני הנהג, שהיה מרוכז כולו בכביש האפל המוביל אל לבה הפועם של העיר