עולם הנשמות, תחית המתים והעולם הבא

רציתם לדעת יותר על המושגים הגבוהים האלה? הרב אביחי מבאר  

בתורת הקבלה מבואר, כי כל העולם נברא מתוך אחדות הבורא, האור התפזר ונשבר לאינסוף חלקים, ותפקידנו לאסוף הכל ולהרכיב את הפאזל מחדש בעצמנו (ו על ידי עזרת ה’ כמובן), כל אחד לפי שורש תפקידו, לפי המקרים והאנשים והכשרונות והמפגשים והיכולות וכו’ שעוברים עליו.

בעולם התוהו לא היתה אפשרות חיבור ותיקון. העולם שלנו נקרא עולם התיקון, כי יש בו אפשרות תיקון. כל הבריאה כל הזמן זזה ורוחשת ויוצרת חיבורים בין כל המרכיבים של הבריאה, לקראת התיקון המחודש. אולם זה לא מספיק, משום שעדיין הגוף עצמו לא יכול להתחבר (החיבור הכי דומה לחיבור מוחלט ומושלם זה זיווג זכר ונקבה, ולכן הוא “מעין עולם הבא”). לעתיד לבוא מימות המשיח והלאה, גם הגשמיות תלך ותזדכך ותצא ממנה העביות והזוהמה, ועל ידי כך תלך ותהיה אחדות שלימה גם בגוף. אמנם, כל מי ששייך לאותה מהות יהיה מאוחד יותר ממי ששייך למהות אחרת. אבל כולם יהיו מאוחדים בסוד “קומת אדם שלימה”. וכך הבריאה תלך ותתעלה יותר ויותר.

מהו העולם הבא?

יש להבין ולעשות לעצמנו סדר בהגדרת העולם הבא ע”פ חז”ל, תורת הקבלה וגדולי ישראל לדורותיהם:

“עולם הבא” בלשון חז”ל בדרך כלל, זה העולם הנצחי של לעתיד לבוא, ולא עולם הנשמות. עולם הנשמות הוא רק שלב מעבר בין העולם הזה לבין העולם הבא – העולם הנצחי, שיהיה יחד עם גוף ושיהיה בו רק טוב מוחלט, לאחר תחיית המתים. המטרה היא שלא יהיה רע כלל, רק טוב מוחלט ונצחי שילך ויתגבר, ילך ויתעלה, גם בגוף. המוות הוא פירוד של הגוף והנשמה לשם התיקון של שניהם כדי שיוכלו להתחבר אח”כ שוב ולהתעלות ביחד.

ונפרט קצת:

המטרה של העולם זה לקדש את כל החומר ולהפוך אותו לכלי זך שיכול לקלוט את אור ה’ ולשמש את הנשמה. כך מתגלה שה’ “מצליח” להאיר גם על המקום הכי רחוק ממנו – החומר הגשמי. אמנם, אחרי חטא האדם הראשון אי אפשר להצליח לקדש את החומר לגמרי בהיותנו בעולם הזה, בגלל שהחומר מאוד עכור ומרחיק מה’. לכן חייבים שלב מעבר – המוות:

בזמן המוות הנשמה עולה למעלה לעולם הנשמות ומקבלת הרבה כוחות ואורות ותענוג, כדי שתוכל לזכך את הגוף לאחר התחייה. לעומת זאת הגוף נרקב בקבר ונחלש מכוחו. לאחר תחיית המתים הנשמה תיכנס שוב לגוף ותזכך אותו ותעלה אותו לדרגה גבוהה.

תחיית המתים

לאחר ביאת המשיח, מלחמת גוג ומגוג ובניין המקדש, תהיה תחיית המתים, לכל הברואים כולם, ויהיה דין גדול מי זכאי לעולם הנצחי ומי לא. בשלב זה ייסגרו גן עדן וגיהנם ותהיה תחיית המתים כללית לכל האנושות מאז ומעולם. ואז יוחלט מי נשאר לעולם הנצחי שכולו טוב ומי לא. המבדק לא יהיה על ידי בית דין, כמו שיש לכל נשמה אחרי שהיא יוצאת מן העולם, אלא בדיקה  על ידי “ניסוי כלים” שמגלה את המהות של כל אחד – מי שייך לטוב ומי שייך לרע, מי מתאים לאור הקדושה העצום. המבדק הוא  על ידי גילוי אור וקדושת הבורא בעוצמה, שלרשעים הוא יהיה “יום בא בוער כתנור… וליהט אותם.. אשר לא ישאיר להם שורש וענף”, ולצדיקים הוא יהיה “שמש צדקה ומרפא בכנפיה” (מרפא – על כל הסבל שסבלו בעולם הזה או בגהינום). הצדיקים ישארו ויתענגו, וילכו ויתעלו יותר ויותר גם בגופם וגם בנשמתם (סדר העליה מבואר בהרחבה ובדיוק בתורת הקבלה, כבבואה לסדר בריאת העולמות באותו אופן של הכנה לקראת העתיד). והרשעים ייתכלו, “יעשו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים”, וזהו ה”כרת” האמור בתורה.

העולם הנצחי

בעולם הנצחי יישארו רק הנשמות שזכו לכך וייהנו מטובו הנצחי של ה’ הנאה אין סופית, לנצח נצחים. וייראה בבירור איך כל מה שעברנו פה בעולם היה הכנה ובניין של העולם הנצחי של הטוב שבנינו בעמלינו בתוך ההסתר והחושך.

אגב, מכיוון שהעולם הבא הוא בעצם ביחד עם הגוף, ממילא מובן שהעולם הבא הנצחי אינו מנותק מהעולם הזה, אלא המשך ותיקון ושיכלול שלו. וכל הדברים הטובים שהיינו מחוברים אליהם בעולם הזה וכל הקשרים והאנשים והקרובים, לא ייעזבו מאיתנו, אלא רק יקבלו חיזוק ומשמעות פי כמה וכמה.

מדברי הנביאים על תחית המתים, יום הדין והעולם הבא

“כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ, וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק. כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם, בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה’ צְבָאוֹת”. (מלאכי פרק אחרון)

“כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה’ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם”. (ישעיהו סו)

“וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר: וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם: וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד”. (דניאל פרק יב א-ד)

להרחבה בנושא:

למה כל כך חשוב להאמין בתחית המתים, עד שזה נכלל בכלל עיקרי האמונה?

את השאלה הזו שאל המקובל האלוקי ר’ שלמה אלישיב, בעל הלשם שבו ואחלמה, (בספר הדע”ה ח”ב דרוש ב’ ענף ג’ אותיות א-ד). ואלו דבריו, מתוקים לחיך ומאירים כזהר הרקיע:

“הנה ראינו לחז”ל שהחשיבו בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא את “האומר אין תחיית המתים מן התורה”, וכן הרמב”ם ברוח ה’ אשר דיבר בו החשיב גם הוא את אמונת תחיית המתים מכלל הי”ג עיקרים שהם יסודי התורה. ולכאורה ייפלא, כי על מה ולמה הוא, וכמו שתמה על זה הרב יוסף אלבו ז”ל בספר העיקרים מאמר ראשון פ”ג, ואמר כי מי שמאמין בשכר ועונש אלא שיאמין שהגמול יהיה לנפשות בעולם הבא ושאין תחייה לגופות אחר המוות, לא מפיל את האמונה בתורה בכללה, ואם כן למה תחיית המתים היא עיקר מעיקרי התורה?

אך האמת היא כי בזה תלוי עיקר הכל, ולולא זה היה נראה כי כל הבריאה כולה הוא רק לעמל ולתלאה ולדאבון נפש לכל בשר ורוח ח”ו.

כי כאשר נחקור ונתבונן על כל ההנהגה בכל ימי עולם מיום ברוא ה’ אדם על הארץ, הנה מעולם לא היה האדם בכבוד ונחת. אדם הראשון חטא ונטרד מיד, וכל הדורות כולם עד המבול שהוא אלף שנים, הנה כולם נאבדו ולא נשאר מהם אלא רק נח ובניו, וכן אחר כך בעשרה דורות אשר מנח עד אברהם אבינו, הנה לא היה גם כן תועלת מהם, אלא רק באותן יחידי הסגולה שבכל דור ודור, שכן אמנם שם ויפת קבעו בתי מדרש להורות דרכי ה’, אבל לא הצליח, שכן לא הלכו רבים אחריהם. ורק מאברהם אבינו התחילה להתפרסם אמונת ה’ בעולם. והרי קראו רז”ל את כל אותן שני אלפים בשם “תוהו”, ונראה לכאורה שלא היתה כל תועלת מכל הדורות הללו.

וכן גם אחר כך בשני אלפים תורה, הרי לפי מה שנראה לכאורה לעינינו, הנה גם בזה לא הצליח העולם עדיין כלל, כי הרי לא ניתנה התורה אלא רק לישראל, שהם המעט מכל העמים, ונשאר רוב העולם בתוהו ואין תועלת מהם כלל. וכן גם בישראל עצמם, הרי לפי מה שנראה הנה לא הושלמה המטרה בהם גם כן, כי הרי עיקר המטרה לפי מה שאנו רואים בתורה, הוא שייבנה בית הבחירה, כי רק זוהי המנוחה והנחלה, ורק בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא (-עמדה הלבנה – כנסת ישראל – במילואה), ורק אז היתה הצלחת ישראל במעלה העליונה, אך אחר כל זה הרי אמרו רז”ל במדרש, כי באותו הלילה שהשלים שלמה את מלאכת בית המקדש הוא נשא את בת פרעה, ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב”ה להחריב את ירושלים. והרי לנו כי לא היה אפילו לילה אחד של נחת בעולם.

וכל שכן שלא היה נחת בשני אלפים של ימות המשיח, כי כבר עברו מהן יותר מאלף ושבע מאות שנה, ועדיין לא נושענו, והרי נמצא כי מעת בריאת העולם עד עתה, הנה לא זכה העולם להיות אפילו יום אחד בתיקון, והרי נראה כאילו שכל הבריאה כולה היא לריק ולבהלה ח”ו.

ואמנם נכון שנצרכת מציאות כל הטומאה והרע כדי לייסד את כוח הבחירה, שתהא אפשרות לאדם להטות לכאן ולכאן, כי מזה הוא כל עיקר השכר והעונש, אולם כל זה היה מתיישב אם היתה הולכת הבריאה כולה ולכל הפחות רובה על דרך הטוב והיתה נוסדת הבריאה בסדר כזה שיהיה קל לאדם לכבוש את יצרו, היינו שהיו שני היצרים שקולים, בלי שהאחד חזק מחברו. אבל מאחר שאנו יודעים מכל דורות ימי עולם עד היום הזה שהעולם מתייצב על דרך לא טוב ורובם תמיד בכל דור ודור רעים וחטאים, וגם הטובים והצדיקים הרי “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, וגם התורה העידה “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” ועוד הרבה מקורות בזה, ועל ידי זה הולך העולם בצרות גדולות משונות זו מזו, והאדם אין לו מנוחה מיצרו כל ימי חייו וגם הצדיקים לא שמחו בעולמם ואף הקב”ה כתוב בו “ישמח ה’ במעשיו”, רק לעתיד לבוא. וכאילו לא די לו לאדם הצרות בעולם הזה, אלא גם בעולם הנפשות עלול הוא לכמה צירופים וליבונים עד בואו למנוחתו, בדין הקבר וגיהנם ומדוריו וגלגולים וכו’, וכל זה הוא מסיבת הזוהמא והרע. והרי כל זה היה גלוי וידוע לפניו ית”ש בעת בריאת עולמו, אשר אין כוח לאדם לעמוד בנסיונו, ואם כן הרי כל הטעם הנזכר לבריאת הרע, אינו טעם מספיק כלל, מאחר שקלקולו הוא הרבה יותר מתיקונו!

אמנם, על ידי האמונה בתחיית המתים, יתורץ הכל.

כי עומק העניין של תחיית המתים אינו רק תקווה המיועדת לאדם לבדו, אלא מהייעודים ההכרחיים לכל כוחות הבריאה כולה מיום שנוסדה עד סוף כל ימי עולם. הנה כל כחותיה המהווים את כל הנמצאים בבריאה כולה, וכל העניינים שעברו על כל אחד ואחד, בכל פרט ובכל רגע, הנה הם עתידים כולם לחזור ולהתחדש ולקום ולהיתקן בעת תחיית המתים.

והעניין הוא, כי נודע מדברי האריז”ל שעיקר העניין של תחיית המתים מתרחש באמת תמיד, בכל רגע ורגע, בעליית הניצוצות ושברי הכלים של האורות הקדומים אשר נשברו ומתו, והם תמיד הולכים ומתבררים בכל רגע, שכן בניין כל העולמות בכל חלקי הדצח”מ בנוי מניצוצות אלו, ובעולם הזה יוצאים תמיד פעולות חדשות בכל חלקי הדצח”מ, ואין לך רגע בזמן שלא יתחדשו פעולות שונות בכל כלי המעשה ומלאכת אומן וכן כל מה שנעשה מעצמו בכוחות הטבע אשר הטביע יוצר בראשית בכל חלקי ארבע היסודות – אדמה, רוח, מים, עפר – שיוציאו את כוחותיהם אל הפועל, והעולם כולו הרי הוא פועל תמיד בלי מנוחה אפילו רגע אחד, וזהו מה שכתוב “אשר ברא אלקים לעשות”. וכל הפעולות של כל היסודות והחלקים, הרי כולם הם לצורך האדם, ובזה הם מתעלים, כי כך מתקשרים כל הנמצאים כולם באדם, שהוא מבחר היצור והוא מעלה ומחייה את כולם, וכן הוא בכל העולמות. וכאשר משתמש האדם בהנאה המגיעה לו מהם כדי לעשות את רצון קונו והוא מעלה בזה את נפשו ורוחו לה’, הרי עולים בזה עם חלקי נפשו גם כל כוחות הניצוצות ושברי הכלים הללו למעלה למעלה, כל כוח וכוח חוזר לשורשו ומקורו, ומתחדשים שם בתוספת אור וברכה להאיר באור פני מלך חיים, והוא תחיית המתים ממש, כי הרי הם חוזרים אל החיות שלהם אחר שמתו ונפלו והיו טבועים בעמקי מצולות ים בלי חיות. וזוהי הכוונה בכל התורה והמצוות, הברכות, התפילה והמעשה. ואין לך רגע בעולם שלא יתוקנו ויעלו בירורים חדשים תמיד. ולכן אומרים “מחיה המתים” בלשון הווה.

והנה, כמו שיצירת האדם היתה אחרי כל מעשה בראשית ואחרי בריאת כל העולמות כולם, שכן הכל כלול בו ובו תלוי תיקון הכל, כן יהיה תחיית המתים שבגופות בני האדם גם כן רק אחר שיחיו ויעלו כל הבירורים כולם שבכל חלקי העולמות. וכל סיבת המיתה והקבורה של האדם הוא גם כן רק משום הזוהמה שנכנסה בו מאז חטא האדם הראשון, ולכן הוא מוכרח להתבלה ולהתעכל בעפר, כמו כל האורות הקדומים אשר נפלו ומתו, כדי שייפרדו מהם כל הסיגים והזוהמא, ואז יעלו ויתוקנו, כך גם באדם, אחרי שתעבור כל הזוהמא והעכירות שבגופות, אחרי ביאת המשיח, שיעלו כבר כל הכוחות ויתוקן כבר הכל, אז מוכרח ש”יקיצו וירננו כל שוכני עפר” ויעמדו בגופם מזוככים. ואז, על ידי תיקון האדם, יתאחדו כל הניצוצות ביחד, שכן הם תלויים זה בזה, ואז יהיה גמר התיקון.

ואז כל כוחות הפעולות שנעשו בעולם הזה בכל משך ימות עולם מששת ימי בראשית עד היום הזה, וכל כוחות חלקי הארבע יסודות וחלקי הדצח”מ, הנה כולם יתעוררו ויעמדו ויקומו ויאירו ויזהירו בעת התיקון, ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קל מהם, ומוכרח שיחזרו ויעלו כולם לשרשם בקודש, והוא תחייתם, אשר יעמדו ויקומו לעת קץ הימים ויתחדשו בתוספת אור וברכה משפעת קודש של חי העולם ית”ש. וזהו מה שכתוב בדניאל פרק יב’: “וירם ימינו ושמאלו וישבע בחי העולם”, ומתואר אז הקב”ה בתואר “חי העולם”, מה שלא נמצא תואר זה בכל התנ”ך כולו. משום שאז יקום כל העולם כולו בתחייה ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קטן וקל מכל הנמצאים ויחיו כולם לעד ויאירו כולם באור פני מלך חיים.

ואמנם הכוחות כולם גם נטמאו ונעכרו כל כך הרבה בזוהמה והטומאה אשר מכל הפשעים והעוונות של כל דור ודור, אולם על ידי התלאות המרובות העוברות על כל בשר בעולם הזה, וכן על ידי כל העונשים אשר בעולם הנפשות, על ידי כן מתבטלים כל הטומאה והזוהמה והרע, ויישארו נקיים וטהורים, ושורשי כוחות הרע עצמם, יתוקנו גם כן ויחזרו כולם לקודש, שכן לרע אין כוח עצמי והוא השתמש בכוחות שביסודם הם טובים והוציא אותם לפועל בשיא העוצמה, הרבה יותר מאשר שימוש בקדושה. ואחר שיתכלה הרע על ידי העונשים, הנה העוצמה הגדולה שבה פעל הרע בעולם, תתהפך לעוצמה אדירה של קדושה, ומזה יהיה כל השעשוע והעונג והנועם וכל טוב הצפון, בסוד “יכין רשע וצדיק ילבש”.

*

ואם כן נמצאנו למדים שאמונת תחיית המתים היא באמת עיקר גדול, כי רק על ידה ייראה איך כל הבריאה והנהגתה היא רק לתכלית הטוב ו”הצור תמים פעלו א-ל אמונה אין עוול”, ו”כל אורחות ה'” הם רק “חסד ואמת”.