עודד מזרחי“במקום שבו אני נמצא כעת, אתה תהיה…”. חוויה רוחנית שעבר יהודי בבית קברות. סיפור מהספר שְׁנִיוֹת אוֹר
מאת עודד מזרחי
שעה לפני השקיעה הגעתי לשערי בית העלמין ברמלה לפקוד את קברו של סבי עליו השלום ביום הזיכרון למותו. בפתח נמנם איש גוץ החובש מגבעת מרופטת ולידו דוכן שעליו הונחו נרות נשמה, קופסאות גפרורים, תהילים זעירים, דפי תפילה וקופת צדקה. כאשר ראה אותי נעור לחיים ומלמל: “רוצה נרות נשמה? צדקה תציל ממוות…”
הבטתי לעבר ים המצבות בפנים. לפתע המילה “מוות” הייתה מאוד מוחשית. נתתי לו כמה שקלים ולקחתי נר נשמה וקופסת גפרורים.
לא ידעתי היכן נמצא הקבר בדיוק, רק זכרתי בערך את מיקומו. התחלתי לפסוע בעיר המצבות לעבר היעד המשוער. כשהגעתי למקום, לא מצאתי את סבא ז”ל. התחלתי לסרוק את כל הגוש.
שמות שמות חלפו מול עיני: יוכבד ליבוביץ… נסים מועלם… ציונה ואברהם קוסאשווילי… בנימין לוי…
איני יודע מה קרה לי, אולי בהשפעת שעת הדמדומים, התחלתי לדמיין את כל הנפטרים הללו, שלא הכרתי כמובן, משוטטים ברחוב הרצל ברמלה. יוכבד ליבוביץ יצאה מחנות דגים עם שני דגים מפרכסים בשקית, נסים מועלם ניצב בחנות לתבלינים, ציונה ואברהם קוסאשווילי פסעו ברחוב ונעצרו ליד הקיוסק של בנימין לוי…
וכך עברתי מצבה מצבה והחייתי כל נפטר בעיניי רוחי, ממש תחיית המתים.
חשבתי לעצמי: הרי מתחת למצבות שוכבים בני אדם שלפני זמן לא רב הסתובבו בעיר, חיפשו משהו לקנות, בקשו להשביע את רעבונם ולרוות את צימאונם ואפילו קפצו לבית העלמין לאיזו אזכרה…
לפתע נתקלתי במצבה עם הכיתוב:
“במקום שאתה עומד אני עמדתי, ובמקום שבו אני נמצא כעת, אתה תהיה…”
הצטמררתי. ריבונו של עולם, בסך הכול באתי לכאן לעשות מצווה, לקרוא כמה פרקי תהילים על סבא עליו השלום…
ואז שטפו אותי ההרהורים הבלתי נמנעים: חיינו כשלעצמם הינם חלום חולף ותו לא, אבק ברוח, הרף עין, לא כלום. עוד כך וכך שנים, פחות או יותר, הכול יגמר. בלי העולם הבא אין לעולם הזה שום משמעות. הדבר היחיד שיש לו כאן ערך הוא להתחבר לנצח.
המשכתי לשוטט לאורך שורת המצבות. השמש החלה לשקוע. התכול הפך לאדמדם והאדמדם לשחור.
ברגע האחרון קלטתי לפתע את המצבה של סבא. מיהרתי לעברה בתקווה לנצל את שארית האור השמימי. הדלקתי נר נשמה, ובעזרת אור הפלאפון התחלתי לקרוא פרקי תהילים.
“איפה אתה נמצא, סבא?”, שאלתי בלבי, כשאני מביט לסירוגין במצבה המרובעת למטה ובשמיים שאספו ממנה את שאריות האור.
חזרתי מהקבר כשאני חש כמהלך בתוך סוד, בתוך איזו חידה ענקית חובקת עולם. דממת מוות שררה בכל עבר, ובתוכי הבהב נר נשמה מתלבט בעולם הספק.
כשיצאתי ראיתי את השומר מתנמנם. כאשר הרגיש בי באורח פלא התעורר וקרא:
“רוצה נרות נשמה? צדקה תציל ממוות…”
חייכתי. החידה הנוראה הפכה לפתע לבדיחה קלילה. נתתי לו כמה שקלים, נכנסתי לתוך רכבי הקטן, יצאתי מהחנייה השוממת ונבלעתי בזרם התנועה המהבהב.