היהדות רואה את המשיכה בין המינים כדבר חשוב, בתנאי שהיא בקדושה ובתוך הנישואים. היא כמו כוח של אש, של חשמל או אנרגיה אטומית, וכמו כל כוח חזק חייבת שמירה הדוקה. בצורה הנכונה היא יכולה להביא לטוב גדול מאוד, אך בשימוש לא נכון היא תביא להיפך מזה, כמו שקורה כעת בעולם. התורה רוצה שיהיה לנו מתוק – אבל מתוק שמחזיק מעמד, מתוק שלא בוכים עליו אחר כך.
הרב רועי אביחי משיב ביסודיות לשאלתו של צעיר, ומעניק גם עצות להצליח במשימה. מומלץ ביותר.
שלום הרב,
מאוד מאוד מציק לי, ואני בטוח שלא רק לי, כל הנושא של שמירת נגיעה ואיסור יחסים לפני החתונה וכו’. למרות שזה אחד הדברים הבסיסיים ביהדות, לי בכלל לא ברור למה עושים מזה עניין. קודם כל, אשה היא לא דבר רע שצריך להתרחק ממנו, ואני לא מבין למה אי אפשר לגעת. כמו שנגיעה וחיבוק של חבר נותנת תחושה טובה ושמחה, ומעצימה את הקשר בינינו, למה שלא יהיה כך גם בקשר בין איש לאשה? אדרבא, אולי אם רוצים שיהיה קשר חזק לצורך נישואים, זה טוב שיהיה אפשר גם לגעת? בכלל, כל ההחמרות מסביב לתחום הזה נראות לי מעצבנות ומיותרות, כאילו היהדות לוקחת את כל הטעם והכיף של החיים, ואוסרת אותם סתם. מדוע?
שלום לך,
אתייחס בשמחה לכל מה ששאלת.
“כוח המשיכה” הקדוש
לעומת הגישה הגויית שרואה את כל הנושא של משיכה בין המינים ויחסי איש ואישה בתור דבר של יצר נמוך, תאווה וגסות, היהדות רואה את הנושא הזה כדבר שצריך ואמור להיות דבר גדול מאוד וממש קדוש. משלוש סיבות:
- המשיכה הזו היא דבק שעוזר לאחד בין בני הזוג, ולהביא אותם לאחדות שלימה, ולשמחה גדולה אחד בשני. אגב, זו מהותה של מצות יחסי אישות בנישואים, מצות “עונה”.
- רק על ידי החיבור בין האיש לאשה אפשר להביא נשמות חדשות לעולם, ליצור חיים ולהמשיך את הבריאה. וזו מהותה של מצות “פרו ורבו”.
- לפי היהדות גם בגוף יש קדושה, ולא רק ברוח. הסיבה שכיום הגוף מנמיך אותנו, היא בגלל חטא האדם הראשון, שבעקבותיו נכנסה טומאה לתוך החומריות. אבל המטרה של העולם היא שהטומאה הזאת תצא וכל החומריות תתעלה ותהיה קודש לה’. לכן אדם קדוש חייב להיות נשוי. הפוך לגמרי מהנצרות. ושוב – זו מהותה של מצות “קדושים תהיו” – דווקא ע”י שימוש בחומר באופן קדוש.
לכן יוצא שהתורה מאוד-מאוד רוצה שהאיש והאשה ישמחו אחד מהשני, התורה מאוד-מאוד מחשיבה ומחייבת גם את הקשר הגופני, אבל בתנאי שהוא יבוא מתוך רצון אמיתי להתחבר ולבנות בניין נצחי, ורק אז היצר הופך להיות טוב ולא רע, משתמשים ביצר עצמו רק לטובה.
מדוע אסור ליהנות מזה לפני הנישואים? מה רע בכך?
לפי מה שראינו, אנו מבינים מדוע הכוח הזה הוא כוח כל כך חזק, יצר עצום, אנרגיה אדירה. אבל דווקא משום כך – כמו כל כוח חזק, הוא חייב שמירה אדוקה. כי כשם שהוא יכול להביא לטוב הכי גדול, כך הוא יכול להביא לרע הכי גדול. כמו כוח של אש, כמו כוח של חשמל, וכמו כוח של אנרגיה אטומית. לכן חייבים שהיחסים בין המינים יהיו גדורים ושמורים, מהסיבות הבאות:
- כדי לשמור על הקשר האמיתי, שהוא יהיה בשיא השמחה, השלמות והתמימות, בלי שריטות ובלי בגידות ובלי נטיות הרסניות. רק כשיש גדרים לפני ובתוך הנישואים, כוח היצר יוצר את הברית המחשמלת שנצרבת כאילו בחותם של אש: כל אחד נותן את עצמו בלי שום מחיצות אך ורק לבן הזוג. כל אחד יודע כי אין שום אדם אחר בעולם שהוא יכול לחוות איתו חוויות כאלו.
- כדי לא להיגרר לדברים החמורים והכואבים ביותר: יחסים לפני החתונה, גילוי עריות, כאבי לב נוראיים, הפלות, בגידות, אונס, רצח ועוד. אסור להיות תמימים. צריך לדעת שהמציאות גוררת לדברים כאלו הרבה יותר ממה שמעלים על הדעת.
גם התורה, רוצה שתהנה, שיהיה לך מתוק, אבל מתוק שמחזיק מעמד, מתוק לטווח רחוק, מתוק שלא בוכים עליו אחר כך פי כמה ממה שנהנים בתחילה
כל החכמה היא לדעת להשתמש נכון עם הכוחות האדירים שהבורא נתן לנו: במקום הנכון, בזמן הנכון ובכוונה הנכונה. שימוש בטרם זמנו הוא חטא. קודם כל מלשון “החטאה”, פיספוס. הדבר דומה לאכילת פרי בוסר. פשוט חבל: גם תפסיד את ההנאה האמיתית מהפרי, וגם תכאב לך הבטן אחר כך…
ספר הזוהר מגלה לנו את הסוד של ההבדל האמיתי בין היצר הרע ליצר הטוב: זה לא שהיצר הרע רוצה שתהנה, והיצר הטוב רוצה שתלך עם האמת גם בלי ליהנות, אלא: “יצר הרע – תחילתו מתוק וסופו מר, יצר הטוב – תחילתו מר וסופו מתוק“. חשוב מאוד להבין שגם היצר הטוב, גם התורה, רוצים שתהנה, שיהיה לך מתוק, אבל מתוק שמחזיק מעמד, מתוק לטווח רחוק, מתוק שלא בוכים עליו אחר כך פי כמה ממה שנהנים בתחילה.
מה מפסיד מי שמשתמש עם כוח המשיכה בין המינים לפני הזמן?
בוא נראה על ההפסד בשני המישורים – א. במישור של הראיה הפשוטה שלנו כאן בעולם הזה, ב. במישור של הראיה הרוחנית שגילו לנו המקורות.
א. בראיה הפשוטה
עוד לפני שניכנס להסברים, די קל לראות בצורה ברורה איך התרבות המערבית שמדברת בלי סוף על “אהבה”, נותרה בידיים ריקות ומבט עצוב ומיואש בעיניים דווקא בתחום הזה. החטא הגדול שלה הוא לקיחה של גירוי יצרים שטחי וזול והפיכתו לדרך חיים, ועוד להעיז לכנות זאת בשם “אהבה”. התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן: אין ספק שבעולם הגויי והחילוני יש הרבה הרבה יותר מריבות, חוסר אמון, בגידות, גירושין, בתים מפורקים וילדים אומללים, רווקות מתמשכת, אונס, התאבדויות ורצח על הרקע הזה. גם כל האמנות, השירים, הספרים, הסרטים והעיתונים, מלאים בכאב, ביאוש, במרירות, בלבבות שבורים, מ”סיפורי אהבה נכזבים” בגלל קשר בלתי מחייב.
בנוסף, היחס הכללי לאשה, הוא כמוצר מקדם מכירות וכמושא לבדיחות גסות וככלי לשימוש ופורקן יצרים ותו לא. לא סוד הוא, שבניגוד לברק החיצוני ולמקסם השווא – הוליווד ומקומות מעין זה הם המקום האחרון בו אפשר למצוא אהבה אמיתית. כמה נורא הוא שבני זוג אינם יכולים לסמוך אחד על השני שלא יבגדו! כמה אומללות הנשים שיודעות בוודאות שבעליהן לוטשים עיניים לכל האחרות, ברחוב, בטלוויזיה, במחשב, בבריכה, בחוף הים! כמה נוראים ואיומים כאבי הלב, הצלקות, המשקעים והבעיות הנוצרות לילדים מגירושי הוריהם!
כל הדברים הללו נגרמים בגלל המתירנות הגדולה, שמתחילה כבר מחברויות בלתי מחייבות, הסתכלות, קלות ראש, נגיעה, איסור ייחוד וכו’.
גם אדם שנחשף על ידי המדיה לכל סוגי היחסים, הדמיונות, ההתנסויות והמראות אצל אחרים –פשוט הופך למסכן מבחינה רגשית. כבר עכשיו הוא הופך לאדם נשלט, לא רגוע, מגורה תמידית, לא מוצא סיפוק, מתמודד בהתמודדויות מיותרות לחלוטין. וכמה שיתיר לעצמו יותר – כך גם יתגרה ויתמודד יותר בהמשך. וכשהגוף מגורה – אין גבול לטעויות הקשות שעלול הוא לבצע. והדברים ידועים.
וכאשר יבוא להתחתן – הרי כל מה שראה, נגע, חווה, נשאר צרוב במוחו, כמו דיסק שרוט. הוא לא יוכל להימנע מהשוואות ומדמיונות, וברור לחלוטין שיהיה לו בהמשך חוסר סיפוק. מדוע? משום שיש הבדל עצום בין קשר בלתי מחייב – לקשר נישואים מחייב:
קשר בלתי מחייב אינו דורש השקעה אמיתית, אולם ממילא גם לא יכול להיות בניין יציב. בוודאי שאי אפשר להקים כך משפחה.
התורה דואגת שיהיה בידנו “מרשם בדוק” להתרעננות והתחדשות בקשר, שאינו תלוי ביופי החיצוני
לעומת זאת, קשר נישואים הוא מחייב, הוא דורש המון-המון השקעה, מסירות, ויתור, בניה, נאמנות, וממילא הוא גם קשר יציב, חזק, נצחי, מביא משפחה בריאה, שלום בית, שמחה, חינוך ילדים, ובהמשך נכדים, נינים, נחת ועוד ועוד, לאורך שנים רבות. בקשר כזה כל העניין הגופני משרת ומהווה מעין פסגה ושיא לכל החיבור והקשר הרוחני בין בני הזוג. באופן כזה הקשר הגופני לא נמאס אף פעם, כי הוא בא תמיד להעצים את האהבה הרוחנית. מה עוד שהתורה גם דואגת ל”מרשם בדוק” להתרעננות והתחדשות בקשר, על ידי דיני הנידה והפרישה זה מזה מדי חודש. במבט כזה זה גם לא משנה בהמשך הנישואים כמה האשה יפה, משום שלא משתמשים בכלל בהגדרות ובמונחים הנמוכים של הרחוב.
לעומת זאת, אדם שלא התרגל לצורת ההסתכלות הזו, אלא התרגל להשתמש בכל הקשר הגופני בפני עצמו, בלי שהוא השיא והפסגה של הבניין המשותף והאוהב, ברור שיסבול מאוד ויפזול לצדדים אחרי לא מעט זמן. קודם כל, כי דבר שהוא רק הנאה גופנית, נמאס אחרי שימוש חוזר ונשנה, כמו שאין רצון לאכול כל הזמן את אותה גלידה. ומלבד זאת, הרי אשתו לא תישאר צעירה ויפה לנצח, בוודאי לא אחרי הריונות, לידות והנקות.
ב. בראיה הרוחנית
התורה שבכתב שבעל-פה, ההלכה והאגדה, הנגלה והנסתר, כולם גילו לנו שהנושא של יחסים בין המינים שלא בנישואים, הוא אחד הדברים החמורים ביותר שיש, עד כדי מציאות שבה האדם מצווה “יהרג ועל יעבור”. דווקא משום שזה כוח כל כך חזק שיכול להוות את שיא הקדושה, הרי כשמשתמשים בו לא נכון הוא שיא הטומאה. הדבר דומה ללקיחת מליון דולר והשלכתם לאסלה, או פירסום ראוותני של הסוד הצבאי הכי שמור במדינה. יחסים כאלו, וזה מתחיל כבר בהסתכלות או נגיעה, יוצרים נזק עצום לאדם עצמו ולעולם כולו. כל עבירה יוצרת מלאכי חבלה והשפעות שליליות, קטרוג על האדם והעולם. יצירת קשר שלא למטרת נישואים, יוצרת מעטה רוחני שלילי שכל הזמן מתלווה אליך וקשה להיפטר ממנו. זה מביא לייסורים וכאבים גדולים בהמשך, בכל מיני רמות. הדברים מתרחשים באופן ממשי, ומי שיש לו עיניים רוחניות יכול לראות אותם.
כמובן, חשוב להדגיש, שבוודאי יש כוח של תשובה, ובוודאי אפשר לתקן. אבל כוח התשובה לא נותן שום תירוץ שמצדיק ליפול לכתחילה:
א. ידוע ש”האומר אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה” (אם כי גם במצב כזה, אם מאוד ירצה הוא יכול, אבל יהיה לו קשה מאוד).
ב. גם תשובה יכול להיות כואבת ולא פשוטה. גם כאשר העונש נמחק, לוקח זמן להתנקות מכל הזוהמה, כמו להוציא שריטה מדיסק שרוט.
ג. רק אדם שאינו שפוי יהרוס לעצמו את הבית בטענה שאחרי כך אפשר שוב לבנות, או יהרוס את המכונית בטענה שאחר כך אפשר לקחתה למוסך, או יסכן את בריאותו בטענה שאפשר אחר כך ללכת לבית חולים.
לעומת זאת, הראיה הרוחנית מלמדת אותנו, שביחסים נכונים בין המינים, בנישואים, הרי שמתוך החיבור הגופני יש קדושה עצומה, דרכו יורד השפע הכי גדול בני הזוג ולעולם כולו. זו אחת המצוות הכי גדולות, ולא לחינם זוהי המצווה הראשונה בתורה. “ואין לך מעשה קדוש מן המעשה הזה כשהוא נעשה בקדושה”, כדברי השל”ה הקדוש.
סיכום מעשי
דווקא משום שהדמיון בנושא זה הוא כל כך חזק ועובד “שעות נוספות”, לכן כל כך חשוב לשמור עליו נקי. ההבדל בין חכם לסכל, הוא שחכם רואה את הנולד ומראש לא מכניס את עצמו למה שיפגע בו בעתיד, למרות שעכשיו זה נראה לו כיף. סכל מנסה לשכנע את עצמו ש”זה לא כל כך נורא” ו”לי זה לא יקרה” ועוד הרבה שכנועים “כאילו” בחכמה. אבל זה קורה, ולבסוף מגיעים למקומות שלא חלמנו, למקומות של בכי ויאוש, לבורות שלא רואים את התחתית ולא יודעים איך לצאת מהם. זה קורה, משום שיש כאן חוקיות די ברורה.
החכם יודע לעצור עוד לפני המדרון החלקלק. הוא יודע שההתמודדות בתחום זה גם כך אינה קלה ולא צריך להקשות על עצמו עוד יותר ולהוסיף שמן למדורה. הוא לא יוצר חברויות בוסר, לא מסתובב במקומות בעייתיים, לא גולש באינטרנט לא מוגן, לא משתתף בקבוצות פורום או בקירות פייסבוק תלולים ומחליקים, הוא לא מרשה לעצמו לצפות בצורה לא מבוקרת בהופעות, סרטים ותוכניות טלוויזיה, בקיצור: הוא נזהר לא לירות לעצמו ברגל ולשמור על שפיות. חייו – כבר עכשיו – הם הרבה יותר רגועים, שלווים, יציבים ובעיקר – מבטיחים.
כמו כן, בשביל להצליח להפסיק עם הקשרים הלא טובים, חייבים למצוא להם תחליפים, משהו אחר שימלא אותנו: להשקיע הרבה יותר בחברויות עם חברים מאותו המין; לצאת איתם לטיולים; להתנדב בכל מיני מקומות (ואין דבר יותר ממלא ונותן משמעות וסיפוק מעזרה לאחרים שצריכים אותך); להדריך, בסניף נפרד כמובן; לפתח כישרונות; לעסוק ביצירה; למצוא תחליפים כשרים לסרטים, למוזיקה, לספרים ולבילויים. ב”ה יש היום המון-המון סוגי בידור כשרים, בכמות ובאיכות. וכל הזמן יוצאים עוד. לא נגיד: אני לא מתחבר לזה. אנסה, אחפש, אמצא.
ונקודה אחרונה, שבטוח מציקה
אפשר לשאול, הכל טוב ויפה, אבל למה ה’ ברא לנו את הניסיון הקשה הזה: נתן לנו את היצר והמשיכה החזקה כבר בגיל 12-13, בעוד החתונה היא כמה שנים מאוחר יותר? למה דווקא בגיל הכי תוסס אנחנו צריכים להתמודד הכי הרבה, ליפול ואפילו להתרסק? זה לא הוגן!
האמת היא, שהשאלה הזו נכונה לגבי כל שאר היצרים גם כן: הגאווה, הכעס, הקנאה, תאוות האכילה, תאוות השינה, העצלנות, החמדנות, הרכושנות, גזל, פגיעה בזולת, יצר הסקרנות – לשון הרע ורכילות, ועוד. השאלה הזו נכונה גם לגבי כל הניסיונות הקשים שעוברים על כל אחד בעולם הזה ולגבי הצדק האלוקי.
לעמוד בניסיון
התשובה היא שהעולם הזה נוצר בשביל שנעמוד בניסיונות, על מנת שנעמוד בהם, נתגדל, נתקן את הכלים שלנו, ונזכה לשכר בזכות ולא בחסד, שכר עצום ששייך לנו ואפשר ליהנות ממנו לנצח, גם בעולם הזה וגם בעולם הנצחי.
כל ניסיון הוא צומת של בחירה – האם להרים ידיים ולהתרסק או להיאבק ולזכות בקניין אדיר של טוב. כבר אמרו חז”ל: “ייצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואין האדם יכול לו, אלמלא הקב”ה עוזרו”. יש אפשרות להצליח רק אם פונים לה’ ורוצים אותו ומבקשים ממנו עזרה. בתנאי שמוכנים לעשות מאמץ, לשנות הרגלים, להקריב לפעמים, למען הטוב האמיתי, למען השמחה והגאולה הפרטית והכללית. יכול להיות שתהיינה נפילות, תקופות קשות, חבלות, אבל דבר אחד בטוח: מי שיתעקש – יצליח! מי שיאבק – יצא וידו על העליונה! כי יש לנו עזרה ממי שברא גם את היצר הקשה, וממי שאחראי בסופו של דבר גם על הניסיונות הקשים, רק לטובתנו.
חשוב לדעת שגם אחרי הנישואים – מי שלא הורגל בצניעות לא יפטר מן הניסיון. הוא ימשיך. אם תשמור אמונים לאשתך לעתיד בשנים שלפני הנישואים, תתרגל ותוכל לעשות זאת בקלות יחסית גם אחר כך.
הקב”ה ברא את כל העולם בכוח האהבה, כדי להתחבר עִם בריותיו באהבה. לכן הרצון לאהבה הוא הכוח החזק ביותר בעולם
אמנם בכל הדורות היה ניסיון חזק דווקא בתחום הזה, אבל ברור שהניסיון בדורנו חזק וקשה יותר מאי פעם. מעולם לא היה דור בו כל כך הרבה אנשים היו צריכים להיאבק בציפורניים רק כדי להישאר שפויים. מעולם לא היה החטא זמין כל כך ומפתה כל כך, בכל מקום ובכל זמן. הניסיון מתחזק דווקא היום, בעקבתא דמשיחא, לא במקרה, אלא דווקא משום שאנו קרובים לגאולה. יש סודות גדולים בעניין הזה, שגילו לנו חכמי הקבלה והחסידות. נציין שתי סיבות מרכזיות:
- לפני בוא הגאולה צריכים זכויות מאוד גדולות. עיקר הזכויות מגיעות מכוח העמידה בניסיון, ולא רק כשעושים את המצוות בכיף ובלי בעיה. אמנם בגלל הניסיון הקשה יש רבים שנופלים, אבל זה משום שהניסיון באמת קשה מאוד. וברור שגם בשמים לא דנים אדם שנופל בדור כזה, כמו אדם שנפל בזה בדורות קודמים. לעומת זאת כאשר אדם עומד בניסיון ומנצח – הוא מכה מכה קשה את כוח הרע ומקדם את הגאולה. לכן כלפי חוץ נראה כאילו הרע מתגבר ומנצח, אבל בעצם בפנימיות התהליך הוא הפוך: הרע העולמי מרגיש שקיצו קרוב, והוא משתולל ומפרכס כמו בהמה לפני השחיטה. כל אחד שעומד בניסיון וקם ומתקן מתוך הנפילה והייאוש – מכניע מאוד את הרע ומקרב מאוד גאולה ברחמים.
- הקב”ה ברא את כל העולם בכוח האהבה, כדי להתחבר עִם בריותיו באהבה. לכן כוח הרצון לאהבה זהו הכוח הכי חזק בעולם. דווקא לפני הגאולה הרצון לחיבור חזק, לאהבה גדולה, לקשר עצום, להישאב למשהו שאפשר להתאחד בתוכו, הרצון הזה מתעורר ביתר שאת, משום שהקב”ה מנשב בעולם את רוח הקשר והאהבה, לקראת הזיווג שלו עם עמו האהוב. וכדרך כל הבריאה – הקליפה קודמת לפרי, בתחילה מתעוררים הכוחות בצורה לא מכוונת, לא מבוקרת ולא מרוסנת. אבל זו הכנה לאהבה האמיתית ולאחדות השלימה. ככל שהקליפה נהיית יותר קשה ויותר נפרדת מהפרי, כך סימן שמבפנים הפרי יותר מתוק ויותר עסיסי. וההתעוררות האדירה של כל בעלי התשובה הרבים, שעוזבים הכל, מסתערים על ה’, ובונים קשר אמיתי וחזק עמו – מעידה על כך.
הארכתי קצת, כי הדברים חשובים מאוד ובאמת נוגעים ללב של כולנו, בצורה זו או אחרת.
אני מקווה שעזרתי לך אפילו במעט, ומאחל לך שתראה את הטוב העצום שאפשר לקבל בדרך שתיארנו כאן.
בידידות רבה,
רועי אביחי
אשריך רבינו!!!