טל חייםתלמיד תיכון (החפץ בעילום שמו) מספר על החיים החדשים שגילה בישיבת תורת החיים – תורה בונה, אהבת ישראל ושמחת חיים. וזה לא רק חרוז..
כשהגעתי לתורת החיים, הבנתי מה אני בעצם מחפש, ולמען האמת, כבר מצאתי את זה שם.
בתיכון חייתי בעולם שהציניות מאוד מושרשת, נאלצתי להסתיר בי רגשות וכמיהות לדברים בסיסיים ופשוטים כמו אהבה, שמחה, חיוך וחיבוק, דיבור מלב ללב ודמעה חמה מרגש שמציף את הבטן, כל חומרי הגלם מהם בנה ה’ את החיים.
כתבתי בסתר שירים, ולמרות שאין לי כל כשרון ציירתי ציורים, אבל בחוץ, בחברה הייתי בחבר’ה ורגשות כנים היו יוצאי דופן.
הזמן עובר והדבר היחיד שמחזיק את לבי פועם זה החשבון נפש [התבוננות] שחבר מ”תורת החיים” לימד אותי לעשות. אותו הפכתי לכר בו אשפוך בכתב שיחי והגיון נשמתי לבוראי. יש שיקראו לזה יומן אישי.
עד שמשמים גלגלוני, עם לא מעט חבטות (שכולן כמובן היו לטובתי) לישיבה הקדושה, תורת החיים. פה ראיתי איך חיים את התורה, אהבת ישראל זורמת במעשים ולא מתקיימת רק בהגיונות מופשטים. איך השמחה היא טבעית ולא-להיות-הכי-טוב זה לגיטימי.
פה מצאתי ששקידה עזה בנשמת האומה, בתורה הקדושה, לא סותרת אלא בונה אדם עם רוך, עם חמלה עיניים, עם חיבוק ומילה חמה. גיליתי ששירה היא טבעית וזורמת, ושדעה שונה לא מנשלת את בעליה מאהבת רעים כנה. שטועה וטעות הם שונים, וצריכים להפריד בניהם, בבחינת “יתמו חטאים” ולא “חוטאים”.
מלמדים, שהלב גם צריך טיפול ושמירה, על אף שהשכל הוא החשוב והוא צלם האלוקים שבאדם.
הרבה קורה שאנשים חיים לאור אידאלים גבוהים ושוכחים מהו הבסיס, החומר ממנו עשויים החיים.
ומתי התעוררתי להבין ולחוש את זה עד כדי כתיבה? כשראיתי ד”ש בעיתון של הישיבה “ערן, קבל ח”ח על השיר”, ד”ש פשוט וסתמי, וזה מה שעשה אותו מיוחד, זה שהוא טבעי, חלק מהחיים. ואולי צריך לבוא מבחוץ כדי להבין, את החיים בתורת החיים…
תגיות: ישיבת תורת החיים, רגשות, כנות