מעשים קטנים גדולים

חשיבותו של כוח העשייה כחלק מעבודת המידות

נערך ע”י פנינית כהן

לפעמים יש לנו הרבה תוכניות ודמיונות, אך כשאנו מגיעות ליישומם של הדברים, הם אינם יוצאים לפועל. נלמד על חשיבותו של כוח המעשה בעבודת המידות.

בספר “כותנות אור” מופיע מאמר של הרב גינזבורג שנקרא “הצנע לכת”; במאמר זה מפריד הרב בין שני המושגים “עניו” ו”צנוע”.

האדם העניו זהו אדם שמרגיש ומכיר בכוחותיו ובכישרונותיו, אך במקביל מודע לכך שכוחותיו אלו נתנו לו מהקב”ה, כדי לבצע תפקיד מסויים. העניו מתחבר לכוחות שה’ נתן לו, אך משייכם לה’ ומשתמש בהם לכבודו של ה’. לדוגמא: צייר שמצייר ציור ומרגיש את הכוחות היצירתיים שבו, אך מודע לכך שהכישרון שלו הוא מה’, ומתאמץ להשתמש בכישרון זה לקרב אנשים לה’, לשמח את הבריות על ידי ציוריו וכד’. עניו הוא זה שמקיים “תן לו משלו – שאתה ושלך שלו”.

לעומת זאת, הצנוע, הוא אדם שלא מתמקד בעצמו, אלא במעשה, בתוצאה. הוא דבק בעשייה ומתוך כך שוכח מעצמו. ומכיוון שהוא כך, גם אחרים סביבו רואים את מעשיו ולא אותו. לדוגמא, צייר שמרוכז כל כך בציור, ו”שוכח את עצמו” – פתאום יכול למצוא את עצמו שהוא לא אוכל ולא נח, כיוון שהתמקד בעשייה. לפי הרב גינזבורג, אפשר, באופן כללי אמנם ולא חד משמעי, לייחס את עבודת הענווה לגברים, ואת עבודת הצניעות לנשים.

הגבר, מודע לכוחותיו ומרגיש אותם, ועבודתו היא להשתדל כמה שיותר לשייך את כוחותיו לה’, ולפעול בהם בשביל ה’. לעומת זאת אצל הנשים שייכת יותר הצניעות, מכיוון שאישה באופן טבעי יותר מתמקדת בעצמה – במראה שלה ובמה חושבים עליה, ולכן עבודתה היא להיות דבקה כמה שיותר במעשים ולא בעצמה, ויש לכך פועל יוצא שגם האנשים סביבה יתייחסו בעיקר למעשיה ולא אליה, והיא תשמור על צניעותה. “ויהללוה בשערים מעשיה” – מעשיה של האישה הם אלו שמייצגים אותה.

חשוב להדגיש שעבודת הצניעות מוטלת על האישה בעיקר מחוץ לבית. כשאישה יוצאת לעבודה, לרחוב וכו’ אז עליה להיות כמה שיותר ממוקדת במעשים ולא בעצמה ובחיצוניותה. היופי והמראה שלה – שייכים לבית ולבעל בלבד. המעשה הוא מפתח גדול אצל האישה דווקא. מטרתה היא להרבות בעשייה, ולשמוח בעשייה זו.

את ברכת “אשר יצר” אנו מסיימים במילים “מפליא לעשות”. חז”ל מלמדים אותנו שהחיבור בין הגוף הגשמי לנשמה הרוחנית ששוכנת בו הוא פלאי. כך גם כל החיבור בין התחום הפיסי לרוחני הוא פלאי. קשה לנו לתפוס כיצד יתכן שבמעשה גשמי שלנו אנו מקיימות בעצם דבר רוחני, אך אנו יודעות שזה אכן כך. בעשייה שלנו בבית אנו מקיימות מצוות חסד גדולה עם עצמנו ועם בני ביתנו.

כוחו של המעשה הוא גם בכך שעלי ידי מעשים גשמיים אנו מסוגלים לקנות מידות בנפש. וככל שכמות המעשים גדולה, כך הקניין בנפש חזק יותר. לדוגמא, כדי לקנות את מידת הנדיבות, אפשר להרבות בנתינת צדקה. ולפעמים עדיף לתת הרבה פעמים סכום קטן, מאשר לתת בפעם אחת סכום גדול, כי כך עושים מעשה, ועוד מעשה, ועוד מעשה ולמעשים יש כוח השפעה גדול על הנפש, וככל שמספר המעשים רב, כך גדלה ההשפעה.

אנו יכולות ללמוד על כוחו של המעשה מאברהם אבינו. בפרשת “וירא”, כאשר אברהם מכניס את שלושת המלאכים לביתו, מופיע הפסוק “ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעינך אל נא תעבור מעל עבדך”[1] ומפרשים חז”ל שבאותו זמן הקב”ה נגלה לאברהם, אך אברהם “העדיף” כביכול לקיים את מצוות הכנסת האורחים על פני גילוי השכינה, וביקש מהקב”ה להמתין לו עד שיסיים להכניס את האורחים. מכאן שהמעשה עדיף מהשגות רוחניות, מכיוון שהמעשה יוצר קניין בנפש האדם והוא זה שמוליד בסופו של דבר את המידות הטובות והמעלות – “אחרי המעשים נמשכים הלבבות”[2].

אישה שרוצה לשפר את מידותיה, עליה ללכת בדרכיו של אברהם אבינו, בדרכי אבותינו ובדרכי אימותינו הקדושות, ולדבוק בעשייה היומיומית של החסד הגדול בבית, ומתוך כך תגיע בע”ה גם לתיקון המידות ולקניין מעלות בנפשה היא.

[1] בראשית יח, ג

[2] ספר החינוך