פורסם לראשונה בעיתון בשבע – עיתון הבית של הציבור הדתי
ברגע הראשון שהחזקתי את נועם, אחרי לידה נוראית שהכול בה הסתבך, הבנתי שעכשיו אני מתחילה חיים חדשים. באמת מאז אני לא חיה בתוך תיק
חודש אייר הוא חודש מאוד מיוחד בשבילי. בחודש הזה חיי השתנו לגמרי, כשילדתי את בני בכורי.
כשאני חושבת על החיים שלי עד אותו רגע, אני נזכרת בשנים שהייתי בלונדון, בעבודה ב‑MTV, בעזיבה אחרי חמש שנים, מתוך רצון לצאת למסע שסופו לא ידוע. אני נזכרת בחיים בקרוואן, נטולת אחריות ודאגה, גולשת על הגלים.
ומשם ממשיכה להרפתקה נוספת בהודו, חיה שנה במנזר בודהיסטי, מחפשת חיבור פנימי, גלוחת ראש ולבושה בבורדו, כיאה לנזירה מהמניין. זורמת עם מה שהחיים מזמנים לי. עד שהבנתי שאם לא אעשה איזה שהוא צעד דרסטי ואעצור את כל הזרימה הזאת, אני לא יודעת לאן אסחף.
חזרתי ארצה וידעתי שמה שאני צריכה בשביל לקרקע את עצמי זה ילד. לא ממש חשבתי על עניין האבא… ואכן הוא הגיע. נישואים עם גישה איומה כזאת, כמובן שלא החזיקו מעמד. אבל, ברוך השם, שנינו במקום טוב עם משפחות חדשות.
החודש, לפני שלוש עשרה שנים, הבנתי שלעשות כל מה שבא לי, לא ממש מביא אותי לעומק כלשהו או לחיבור פנימי, או מספק תשובות לשאלות שניקרו לי בראש, כמו מה אנחנו אמורים לעשות פה, ביקום הזה.
כשהייתי חברה בגרינפיס, הייתי בטוחה שיש להם את התשובות. אנחנו נחבק עצים, נילחם על שהעולם יהיה נקי יותר, נהיה כולנו צמחונים, נפגין ונתחבר. אבל – למה מתחברים? הרגשתי שזה הכיוון, אבל לא לגמרי הגענו ליעד, לכן המשכתי לחפש (גילוי נאות: עד היום כשאני מגיעה ליער, או סתם רואה עץ גדול, אני חייבת לחבק אותו. הילדים הגדולים בורחים בצווחות אימה “אימא השתגעה!”, והקטנים לרוב מבינים אותי ומסכימים שזה נעים. זה אולי נראה מוזר, אבל מומלץ בחום לנסות).
ברגע הראשון שהחזקתי את נועם, אחרי לידה נוראית שהכול בה הסתבך, חשבתי שאני מאבדת אותו. הוא היה כחול כולו, עם ראש מוארך מהוואקום, או מהמלקחיים. באותו שבריר שנייה הבנתי שעכשיו אני מתחילה חיים חדשים. באמת מאז אני לא חיה בתוך תיק קטן, נודדת ממקום למקום, מהרפתקה להרפתקה. לקחתי על עצמי באותו רגע להיות האימא הכי טובה שאוכל להיות.
החיים המשיכו, וניסיתי למצוא את האיזון בין רצינות ואחריות ובין הנוודית שגרה בתוך נפשי. כשהתחתנתי בפעם השנייה, בחרתי בגבר הכי ארצי והכי לא אוהב שינויים שיכול להיות. בקיצור, ההפך הגמור ממני. דיברתי עם “גברת אוהבת הרפתקאות”, כלומר אני, ואמרתי לה שמעכשיו כמה שנים היא צריכה לנוח, ואחר כך נראה. ואז נכנסתי למרוץ החיים, ילד ועוד ילד, עבודה, משכנתא. וגם חזרה בתשובה, שבה מצאתי את החיבור המיוחל והיא שהשלימה לי את החסר. היום אנחנו משפחה עם חמישה ילדים, חמישה רצונות.
עשר שנים עברו והנוודית קצת מרימה את הראש. אולי כי התינוקת הכי קטנה כבר לא כל כך קטנה, ואולי כי באמת הגיע הזמן לתזוזה קלה. באינסטינקט אני אורזת את כולנו ומחפשת דרך לטוס למקום אחר ולצאת למסע, אבל אז אני עוצרת. רגע, זה לא יהיה כמו שהיה. ילדים בטיולים רעבים כל הזמן, רבים עוד יותר, ובאופן כללי אצטרך להעסיק אותם בזמן שעודד ינהג. אני מודה שזה פחות קרוב למה שחשבתי עליו. ובכלל הרצון לצאת להרפתקה, אפילו משפחתית, בא מחוסר מסוים. מה חסר לי?
בחשבון נפש נוקב שאלתי את עצמי בכנות: האם אפשר למחוק את העבר? את זיכרונות אוויר החופש שמלטף את פניי? את חוסר השגרה? חוסר הדאגות? חופש מכל אחריות, רצינות וחובה? והשאלה העמוקה יותר: האם אני בכלל רוצה למחוק אותו?
היו בתוכי כמה קולות, אחד אמר: קברי את העבר, הסתכלי קדימה, התחזקי, קראי עוד פרק תהילים. קול אחר קרא לי להיות חב”דניקית, שלוחית בנפאל, חוויה! (לשנייה שמתי בצד את עודד שברור שהוא לא זורם, כן?). קול נוסף הציע לעבור ליישוב ציוני, לחיות בטבע ולגדל ירקות אורגניים, כמו שהייתי עושה פעם, להתחבר לאדמה.
והקול האחרון כמעט לא נשמע, לוחש חלושות: מצאי את הריקוד שלך בתוך התשובה, את הקול שהוא שלך ושל המשפחה שלך. כי זה מה שהשם רוצה, את הזרימה המדויקת ללב שלך. מצאי את הדרך הנכונה לחוות חוויות שימלאו לא רק אותך, אלא ישמחו גם את בני משפחתך. מצאי את האיזון העדין בין חוסר אחריות לשליטה מלאה. קחי אוהל עם הילדים לכמה ימים בטבע, תתמלאי ותחזרי לרמת השרון. תגדלי ירקות באדניות, כי דשא סינתטי לא בדיוק מצמיח משהו, אבל חוסך מים נהדר. תשימי מוזיקה בבית ותרקדי עם הילדים. וכן, ברור, תקשיבי לעוד שיעור ותתחזקי, כי מי שלא זז קדימה בקדושה נופל אחורה, אין להישאר במקום.
אז אני מנסה, כי הקול האחרון הוא הקול הפנימי שלי. לפני ארבעה עשר שנים יצאתי למסע, והוא עדיין לא נגמר, הוא רק מתמלא בחוויות שונות ורגעים קסומים. וגם אם הם קטנים, הם הרגעים של החיים שלי.
פורסם ב”פנימה”