ממלכתיות מתוך תורה

הספד על הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ”ל, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, לקראת יום פטירתו ב-ט”ו תשרי

“נשיא אלקים אתה בתוכנו“

בפרשת חיי-שרה אנחנו רואים שאברהם נתפס כ”נשיא אלוקים אתה בתוכנו” גם בעיני “עם הארץ”. גם אנשים שלא היו אמונים על דרכו של אברהם אבינו, הכירו בגדלותו העצומה. אנחנו יודעים שאברהם אבינו הוא “אברהם העברי” – שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מן העבר השני. ולמרות שהוא הולך כנגד כל העולם וסולל דרך שקוראת תגר על כל מה שקורה מסביב, עם כל זה, בגלל גדלותו, עמי הארץ מכירים בכך שהוא מנהיג, שהוא קברניט, למרות שלא היו שייכים לדרך שלו.
אותו הדבר ניתן לומר על גדלותו של מו”ר ר’ אברום (כפי שכונה בחיבה על ידי תלמידיו)

זצ”ל. כל המחנות הכירו בגדלותו. כמעט כולם ידעו שזה לא סתם מנהיג, אלא זהו תלמיד חכם ברמה בינלאומית. אין הרבה כמותו. גם אם אפשר להתווכח ולומר דעות אחרות, אבל בעצם באמת: “נשיא אלוקים אתה בתוכנו”.
אני חושב שזה גם קשור להבנה הבסיסית והחשובה שהוא הנחיל: הבנה שהתורה היא מעל הכל, מעל כל מיני הבדלים ועניינים כאלו ואחרים. התורה היא לא מפלגתית, היא לא שייכת למחנה מסוים. היא הרבה מעבר לכל הדברים שמחלקים בין מחנה למחנה או בין קבוצה לקבוצה. היא הקומה האמיתית המרכזית והראשית. ובאמת, כשהגדלות נבנית קודם כל מתוך תורה נטו, קודם כל בתורה עצמה, היא ממילא אמיתית ואתה בסופו של דבר מחובר לכולם, כי התורה זה יסוד הכל והיא שייכת לכל כלל ישראל.

גדלות של תורה

ומכאן לנקודה מרכזית מאוד, שהיינו שומעים אותה אצלו הרבה, וחשוב להתחזק בנקודה הזו: גדלות של תורה.
היה לר’ אברום ביטוי כזה, שהנהגה של תורה היא היכולת “להתיר עגונות”. גדולי ישראל לדורותיהם הם אלו שיכלו להתיר עגונות. אמנם אין הרבה שאלות של התרת עגונות, אבל מי שהוא באמת יכול להנהיג את עם ישראל, להיות קברניט, זה רק מישהו בעל גדלות עצומה של תורה. והגדלות הזו מושתתת בעיקר על גדלות של הלכה, ברמות הכי “כבדות” שלה. הדבר הכי “כבד” שהיה לפוסקים להכריע בו, זה התרת עגונות.
מה זה “להתיר עגונה”? בשביל זה לא מספיקים “וורטים” שאומרים בפרשת שבוע, ואפילו לא בגמרא. אלא יש לזה משמעויות מרחיקות לכת: אישה שהיתה אמורה להיות אשת-איש, ועל-ידי חשבון הלכתי, מתוך לימוד הגמרא והפוסקים, מסוגל תלמיד חכם לבוא ולומר שהאישה הזאת מותרת לכל העולם, על הצד שאם הוא טועה זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. ומצד שני, אם הוא מחליט לחומרא, האישה אסורה לכל ימי חייה. זאת הלכה שבשביל להכריע בה, אדם צריך להיות תלמיד חכם בקנה מידה כזה, שכל התורה ההלכתית העצומה, הסוגיות, הראשונים, האחרונים וכל דרכי ההלכה מסודרים היטב בראשו. רק תלמיד חכם שמסוגל להכריע בהחלטה כזאת – לא בפזיזות, ח”ו, אלא מתוך אחריות נוראה – הוא זה שמסוגל להכריע הכרעות בדברים שקשורים להנהגת עם ישראל באופן כללי. ומי כמוהו, שזכה להיות כזה שעמל בכל התורה כולה, והכיר את כל הפוסקים ודרכי העיון, שהוא באמת היה יכול להכריע בדברים החמורים ביותר שיכולים להיות. הוא יכול היה לקבל את האחריות, כמו בסוגיה האחרונה שהוא הכריע בחייו, סוגיית “סירוב הפקודה” המפורסמת, שזאת היתה הכרעה מאוד קשה.

הנהגה של עם ישראל

ההבנה הזאת היא הבנה בעלת השלכה מעשית גדולה מאוד. הרי כל אחד יכול להתנשא ולומר: “אני אמלוך”, ומאן מיפיס לן לומר זה ראוי וזה אינו ראוי? רק גדלות עצומה בהלכה על כל מחלקותיה, יכולה להבטיח לנו בסיס מוצק שניתן לסמוך עליו. כמובן, שלא די בזה. חייבים שיראתו של החכם תהיה קודמת לחוכמתו, אבל צריך לדעת ש”שם העצם” של מנהיג לכלל, זה קודם כל: “תלמיד חכם”. תלמיד חכם גדול. זה מי שיכול להנהיג אותנו, ולא – כמו הביטוי שהוא היה אומר בכל מיני הזדמנויות – כל מיני “רבעלך”: כאלו שיודעים לדבר יפה ולכתוב דברים כאלה ואחרים, אבל אלו לא אנשים שלנו שנים רבות בעומקה של הלכה.
הדברים הללו מטילים גם עלינו אחריות, בעת ההתגדלות של בחורים בישיבה. הרי כל כך חשוב שתהיה לנו מנהיגות יהודית, מנהיגות של תורה, שהיא באמת יכולה גם להורות לכל עם ישראל את דרך התשובה. צריכים לדעת שאם רוצים להשיב את עם ישראל באמת, צריך קודם כל למסור את הנפש על התורה. זאת הדרך להגיע לכך שיהיה אפשר להנהיג ולהוביל הכרעה משמעותית בעם ישראל.

לימוד העיון

בהקשר הזה גם נזכיר שר’ אברום זצ”ל הדגיש מאוד את לימוד העיון. בבקיאות כל אחד יכול להגיע למקורות. כיום יש המון מפתחות ומחשבים שעוזרים לעשות זאת בלי שום בעיה. אבל מישהו שבאמת מסוגל לרדת לעומקם של דברים, לברר דברים עד הסוף, לומר סברות ישרות ויש לו שיקול דעת של תורה – זה רק מי שיגע בלימוד בעיון. הוא היה מספר לנו שבבית הדין הגדול, בכל מיני שאלות שעלו, כאשר היו מגיעים לנקודה שצריך לקבל הכרעה והחלטה, היתה בולטת מאוד בכל פעם המעלה של דיינים שהיו חזקים בעיון. הסברא שלהם היתה סברא, הדימוי מילתא למילתא שלהם היה הגיוני. אפשר היה לסמוך עליהם.

עצמאות של תלמיד חכם

חשוב להעלות נקודה נוספת שהוא היה חוזר עליה הרבה. הוא אמר שהעניין של “תלמיד חכם” הוא זה שיש לו עצמאות. הוא אף הרחיב ונתן דוגמאות וסיפורים, כדרכו הטובה. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר זאת, בשיעור במוצאי-שבת, והופתעתי מאוד. למה חשובה כל כך העצמאות? ואם אין לו עצמאות – מה זה גורע מה”תלמיד חכם” שבו?
אבל באמת, לתלמיד חכם יש תפקיד גדול: אם למדת תורה הרבה, אם הקדמת יראתך לחוכמתך, אם אתה זוכה להיות נושא את התורה על גבך, הרי שעכשיו הקב”ה בעצם מטיל עליך אחריות, הוא מחכה לך. הוא נתן לך את הדעת, ואתה צריך להגיד את האמת שנראית לך. אם אתה מבטל את החשיבה שלך ואתה לא מפעיל את שיקול הדעת האישי שלך, אתה בעצם מתכחש לתפקידך. הקב”ה נתן לך תורה גדולה וכוחות גדולים, והוא רוצה שתאמר את האמת שהוא מאיר בקרבך. לכל שאלה תורנית יש המשקל המיוחד שלה – עיון, סמכות, מסורת ועוד. חלק חשוב מאוד בתשובה, הוא שיקול הדעת של הפוסק.
היה לר’ אברום זצ”ל ביטוי, שלפעמים אדם יכול “לשקר בשם התורה”. אתה צריך להגיד את האמת ולא לבטל אותה מפני שיקולים שאינם אמיתיים ואינם נכונים. העצמאות של ר’ אברום היתה ניכרת פעמים רבות בדבריו. בכלל, הוא היה מאוד מפתיע. הרבה פעמים הוא שאל דברים שבכלל לא ציפית שהוא ישאל אותך. תמיד היה משהו לא צפוי, נקודת הסתכלות מיוחדת שהוא היה מסתכל על דברים. וכך גם בסוגיות הגמרא, בהבנה של איזשהו “תוספות”. זכיתי להתווכח איתו הרבה בגמרא. התווכחנו הרבה. היו לו כל מיני הבנות, שבמבט ראשון לא הייתי מבין איך הוא יכול להבין כך. הוא היה חושב במקוריות, בחן כל דבר מחדש, מנקודת האמת שלו.

התורה מעל הכל

העצמאות הזאת מובילה ממילא גם לכך, שהתורה לא מתבטלת לשום דבר. אין דבר כזה שהתורה תתבטל למשהו. התורה היא מעל הכל, יותר חזקה מהכל. אין משהו שעומד כנגדה. גם האהבה העצומה שלו לארץ-ישראל וגם למדינת ישראל, צריך להבין שהוא לא נתן לדברים ערך שהוא לא מתוך תורה. זה, אגב, ההבדל הגדול בין דרכו לבין דרך אחרים בעניין זה. התורה קדמה לעולם, היא עולם ומלואו. ולכן כל דבר שלא מתאים לתורה, הוא בטל ומבוטל כעפרא דארעא. גם אם אתה עלול להפסיד מכך, בטווח הקצר, אתה לא מתכופף אליו בשום אופן. אם זה דבר אמיתי, אזי גם הוא חלק מהתורה. גם הממלכתיות, שהיא ערך חשוב, היא מתוך תורה דווקא, וברגע שהדבר עמד בסתירה, אז הוא בטל ומבוטל. אנחנו לא מבינים בדיוק מה זה גיל תשעים, אנחנו לא יודעים מה זה להלחם נגד כל העולם בגיל כזה; לדעת שאתה אומר משהו וכולם ייצאו נגדך ואתה תהיה במוקד העניינים. אך אם יש כאן פגיעה בתורה, פגיעה בארץ-ישראל, מתוך תורה, לא עניין אותו שום שיקול אחר.

שילוב של תקיפות עם מתיקות עצומה

ועם כל זה, עדיין “נשיא אלוקים אתה בתוכינו”, עם כל התקיפות. בדברים רבים הרב שפירא זצ”ל היה תקיף, תקיף מאוד. כשהוא היה סוער וכועס על משהו, הוא היה מתאדם בריתחא דאורייתא. ועם כל זה, איזו מתיקות היתה לו! מי שמסתכל על התמונה שלו, על הפנים שלו, איזו מתיקות! תמיד מחייך, מספר איזו בדיחה, תמיד בשמחה. וגם כשהיה מוכיח לפעמים, הכל היה מתוך אהבה אמיתית ובמתיקות גדולה. שילוב מיוחד כזה, של תלמידי חכמים אשר בארץ-ישראל: “מקל נועם”. גם מקל, איתו חובטים, אך גם נועם עצום. צריך לדעת שהדברים לא סותרים.

סיפורי צדיקים

נסיים בנקודה שהיא לכאורה נראית שולית, אך בעיני – אליבא דעיניו – היא היתה חשובה עד מאוד.
ר’ אברום היה מלא-מלא בסיפורים על גדולי ישראל. אלפי סיפורים הוא ידע! ותמיד ידע לספר כל סיפור בעיתוי הנכון. לכאורה זה נראה “מעישלך”, לא מתאים לגדולי ישראל לספר סיפורים. אבל הוא היה אומר תמיד את הפסוק: “צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך”, שאם רוצים לדעת מה צריך לעשות, אזי צריך ללכת ולראות את הרועים שרעו את גדיותיך. למעשה, העובדה הזאת שאנחנו לא ממציאים שום דבר, שעל כל דבר שבו נתקלים יש כבר חמישה סיפורים, שכל מיני השאלות כבר נידונו על שולחנות מלכים בעבר הרחוק, שתמיד היתה את האמירה של גדולי ישראל – העובדה הזו מכוונת אותנו תמיד.
חשוב מאוד להכיר את גדולי ישראל מקרוב. הוא היה אומר: אדם שלומד הרבה ש”ך, צריך להרגיש כשהוא מברר את דבריו: “אז הרב ר’ שבתאי, מה אתם אומרים?”… אתה לומד עם “הרב ר’ שבתאי”. לא בזלזול, ח”ו, אלא מתוך קישור פנימי. אנחנו מתקשרים לאביי ולרבא ולרש”י ולתוס’ ולרבינו תם ולכל גדולי ישראל לדורותיהם. זה קשר של חיים, שהכל-הכל יונק רק מהם. כשאתה מכיר את גדולי ישראל, אתה חש שאתה ממשיך אותם, אתה רוצה ללמוד את תורתם.
יהי רצון שכל הדברים הללו יאירו בנו, ויתקיים בו “מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.”
__________________________________________
מתוך הירחון “קומי אורי” היוצא לאור ע”י תנועת קוממיות  www.komemiut.org

פורסם באתר “הישיבה”