מי הגיבורים שלנו ולאן אנו שייכים?

כל אדם מאמץ לו דמויות שאותן הוא מעריץ, “גיבורים”. מי הגיבורים האלו? גיבורי הספורט והתקשורת? למה זה חשוב בחינוך ילדים?

חז”ל אמרו “אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין… יש תורה בגויים – אל תאמין” (איכה רבה ב, יג). מה מוגדר כ’תורה’ ומה כ’חכמה’? החכמה כשהיא באה בהנגדה לתורה, משמעותה היא כלל הידיעות הטכניות של קיומו הפיזי של העולם, כגון מידע פיזי וביולוגי או נתונים סטטיסטיים וכדומה. ‘תורה’, לעומת זאת, היא מלשון הוראה – דבר שמורה לנו את דרך החיים, שמלמד אותנו בדרך ישירה ועקיפה מהם ערכי החיים שאנחנו אמורים לחיות על פיהם. מהי דרך נכונה שיבור לו האדם ומהי דרך פסולה.

המושג ‘חינוך’ משמעותו הכנסת דבר לתפקידו (רש”י שמות כח, מא), ובהקשר של גידול ילדים – ‘חינוך’ הוא ההנחלה שמנחיל האב לילדיו (או המורה לתלמידיו וכיוצא בזה) דרך חיים; לפי האמור, זוהי ‘תורה’ גמורה. כאשר ילד צורך חומר כלשהו – בין אם זה ספר או סרט, והרבה פעמים גם משחק – זהו ‘אמצעי חינוכי’, משום שהוא מנחיל לילד נקודות מכוונות לחיים, אם בגלוי ואם בסתר. גם הוא, אם כן, ‘תורה’ לכל דבר.

יש לדעת שכל השפעה קטנה של תרבות זרה על נפש ילדינו הקטנים, נמשלת לכתם זעיר על שקף, שכאשר הוא מוקרן אחר כך הוא נראה גדול ובולט על הקיר. השקף שלנו צריך להיות מדויק ונקי, בלי שום תערובת זרה. לא רק סרטי תועבה הם פסולים; גם משחקי כדורגל או כדורסל כתרבות (להבדיל מפעילות גופנית) – וקל וחומר צפייה פסיבית בהם, שהיא אך ורק תרבות – הם פסולים, חד משמעית, כי זה הופך את הספורט לנקודת מוקד בחייו של הילד. מי יהיו הגיבורים של הילד הזה? מי הם מושאי הערצתו? האם הבעל שם טוב הקדוש והאור החיים הקדוש, הגר”א והחיד”א, הגרש”ז אויערבאך והגר”ע יוסף – או שמא ‘כוכבי’ ספורט כאלה ואחרים? קשירת ילדינו לתרבות האחרת כבר מתחילה את תהליך ההידרדרות שדיברנו עליו, ואין לסמוך שזה ייעצר היכן שנרצה שזה ייעצר. הכל חוזר לשאלה ‘מהי האמת?’ האם אני שייך לתורה הקדושה, או לתרבות החילונית?

ישנם סרטים, ספרים וכדומה, שאינם טמאים באופן מובהק אבל אין מקורם בקדושה, אלא הם שייכים ל’קליפת נוגה’ – מעורבים מטוב ורע או ‘פושרים’. גם אלו אסורים. ב”ה יש היום ספרות כשרה וחינוכית טובה, ברמה גבוהה מבחינה ערכית ומבחינה מקצועית. אין כל צורך בסופרים החילוניים ובספריהם, ולכן יש להתייחס אליהם כ”בל ייראה ובל יימצא”, לא מתאים כלל וכלל. גם כשהילד קורא ספר ‘תמים’ על קופיקו בקיבוץ הוא ‘קונה’ בדרך אגב את סגנון הלבוש של חברת הקיבוץ שעומדת לידו וכו’. וקל וחומר כשהוא קורא על חברות ואהבה בין נער לנערה, גם אם הוא לא נחשף לתיאורים גופניים פסולים, הוא ‘קונה’ בדרך אגב את הלגיטימציה לכך, ומתעוררת בו ערגה בלתי ממומשת למציאות הזאת. בסרטים אמנם עדיין ישנו חסר בחומר איכותי שנעשה בקדושה, אבל יש מענה חלקי לפחות, ובעניין הזה אנחנו נצרכים בינתיים להסתפק במועט. אגב, גם סרטים חינוכיים לא טוב לראות הרבה (אף שנכון לראות מעט), משום שהתרגלות לעוצמת ריגושים גבוהה פוגעת ‏ביכולת להתרכז בלימוד שיגרתי, וזה גורם לעלייה מסחררת בבעיות קשב וריכוז.‏

עלינו להבין שבשאלת החינוך – וכאמור, החומרים שילדינו צורכים הם ‘חינוך’ לכל דבר – השאלה העיקרית היא להיכן הילד שייך. האם הוא חי מתוך בהירות של אמת, שכל חייו בקדושה ומתוך קדושה, או שהוא שייך גם לעולם החילוני, שואב ויונק ממנו. לפעמים הילד מאוד לוחץ עלינו שנאפשר לו לצרוך דברים כאלו ואחרים שאסרנו עליו – סרטים, ספרים, משחקי מחשב וכדומה; אסור לנו כמחנכים להיכנע לרצונותיו הרגעיים של הילד, יש לעמוד על המשמר, לתת לילד הנחיות ברורות מה מותר ומה אסור, ואז כשקשה באימונים – קל בקרב. אישיותו של הילד נבנית על אמת מוצקה שנותנת לו בסיס איתן וכוחות אדירים להצליח לעמוד בכל ההתמודדויות שנכונו לו. מתוך כך, אנו יוצאים אל החיים ואל עם ישראל מתוך אמת זכה וטהורה, ולא מתוך תפיסה מעורבבת, פשרנית ומבולבלת.

זוהי נקודת הכשל שכל כך רווחת היום, וזוהי ההגדרה של השקר שבה. אם נתביית על ההגדרה הזו, שאנחנו לא מתנתקים מהחיים ולא מעם ישראל, אלא יוצאים אל החיים ואל עם ישראל עם אמת נקייה, זכה, לא מעורבבת – בונים תשתית בסיסית שהיא שמן זית זך – זוהי הנוסחה שאיתה ילד גדל מבורר ולא מבולבל בבלבולים שמפילים אותו ח”ו.