מוריה מייסון
סיפורה של שרי, שמתמודדת עם בעיות החיים: הבעל השכחן, הנסיעה לחמותה, הילדים הקטנים ובעיקר – עם עצמה. סיפור על המפגש בין שגרת החיים העמוסה והאמונה היהודית
הפתעה שגרתית ולא משמחת
מהמטבח עלו קולות הילדים הצוהלים, מי שמתארגן בזריזות – מקבל שוקו! פעמים נדירות ששרי מכינה לילדים את המשקה הזה. היא יודעת שזה לא בריא, וגם סתם פינוק מיותר – הוא לא ניתן כל יום אבל בכוחו לדרבן את הילדים להתארגן בעצמם – ומהר! והבוקר, שרי הייתה צריכה את זה. היא הייתה טרודה מדי.
שרי מיהרה להעביר את הבגדים ממכונת הכביסה אל המייבש. ‘טוב שיש לי עוזר בית’, חשבה לעצמה.
השיחה מאתמול לא הרפתה ממנה. הוא אמר לה שהגיע הזמן לנסוע להורים שלו. הוא מבין מאוד שקשה לה, אבל אין ברירה, עברו כבר כמעט חודשיים וחצי, וזה לא שייך. ‘ההורים שלי מתגעגעים לילדים…’ ‘לא נורא, נעבור את זה ונהיה אחרי זה…’ המשפטים שלו עברו לה בראש בשטף. הרגיז אותה המשפט המנותק כל כך מהמציאות: ‘את תראי, אולי אפילו יהיה לך כיף…’ ומה שהכי קומם אותה זה כשעלה לה בהד פנימי חזק המשפט: ‘ואני גם מתגעגע לבית של ההורים שלי!’ זה כבר היה מעל ומעבר, מה, לא טוב לו בבית? לא טוב לו איתי?
בעוד תחושות הכעס והאכזבה עולות וממלאות את כל כולה, שרי שמה לב שהבגדים שהיא מעלה למייבש הכביסה לא ממש סחוטים, אפשר לומר שממש לא סחוטים.
במיומנות שיש רק לשרי, בעקבות עשרות פעמים מאז שנות נשואיה שעשתה את זה, היא שמה מגבת מתחת למכונה, פתחה את הפילטר, ניגבה היטב את המים היוצאים וחיכתה לראות מה היה תקוע שם…
איך לא! מטבע של עשרה שקלים ישב לו בנחת בתוך הפילטר. היא יודעת טוב מאוד מאיפה הוא מגיע, מהמכנסיים של בעלה! אין לו את זה. פשוט אין לו את זה. הכל הוא שוכח.
חיוך רובוטי במקום דמעות
דמעות החלו להיקוות בעיניה, ‘מה? ריבונו של עולם, במה אני כל כך גרועה? אני מתזזת כל היום בין הבית לעבודה, ורודפת אחרי הכביסה, הילדים, הכלים והקניות. מה כבר ביקשתי ממנו? שיזכור לרוקן את הכיסים שלו לפני שהוא מכניס לסל! מה, אני לא שווה את זה? לא אכפת לו ממני? ריבונו של עולם, אני לא שווה חם וחמות נחמדים יותר?’
השעון שמול חדר הכביסה הזכיר לה שאין זמן למחשבות, בטח לא לדמעות. הילדים צריכים להגיע בזמן למסגרות הלימודים, וגם היא צריכה להתייצב בזמן בעבודה. כאילו יש לה כוחות נפש לעבוד באותו החדר עם עוד שלוש נשים היום.
שרי נשאה תפילה חרישית: ‘ה’! יהי רצון שתעזור לי היום הזה! אין לי כוחות! תן לי כוחות!’. היא הגיעה למטבח, ראתה את הבלאגן, את השוקו ששפכה אילה, ואת הסנדוויץ’ שאיתמר עוד לא סיים להכין. ‘מהר ילדים!’ הטון שלה היה עצבני, כועס. ‘אוף! אני לא אוהבת לכעוס, וזה לא טוב לילדים!’ חשבה לעצמה, עוד מחשבה מסוג ההלקאות העצמיות חסרות התועלת.
היא קלטה שבמצב הזה סערת הרוחות רק תגדל. בהבזק של שנייה היא הפריחה הוראת תזוזה לחלל האוויר: ‘תוך שלוש דקות יציאה, תתארגנו!’, ונכנסה לחדר לנשום לדקה. בשתי הדקות שייוותרו לה היא תכין לעצמה אוכל. היא ניסתה לברר מה כל כך מפריע לה ברגעים האלה, לדעת עם מה הכי חשוב להתמודד, ואיך לעודד את עצמה. תחושת העלבון מבעלה צרמה לה. צרמה לה מדי. הוא מתגעגע להורים שלו, והוא לא בודק את הכיסים. מה את שווה בעיניו? התחושה הזו עמדה מול עיניה, היא יכלה למשש אותה. היא הייתה לה בהירה. בהירה וקשה. רק הפתרון לא היה לה ברור. אבל הדקה כבר התקרבה לסיומה, ושרי רק עטתה עצמה ב’לבוש הרובוט’ המוכר שלה ויצאה, מחייכת, אל הילדים. יוצאים!
מה באמת מפריע לי?
בדרך אל העבודה שרי ניסתה להרגיע את עצמה. ‘אכפת לו ממך’, היא ניסתה לשכנע את עצמה. ‘הוא מביא לך פרחים כל יום שישי, אומר מילים טובות על מה שאת עושה, מגיע הביתה ומשתדל להתמקד בך, ולעזור לך להרגיש טוב יותר’. היא הרגישה שהמשפטים האלה לא פותרים לה את הבעיה. משהו פנימי לא מסוגל לקבל את זה באמת שאכפת לו ממנה. מהו?
גם הצורך ללכת להורים שלו היה לה ברור. אין ספק שלא שייך כל כך הרבה זמן לא לנסוע אליהם, בייחוד כאשר להורים שלה הם נוסעים לפחות פעם בחודש. אבל מעצבן אותה! מעצבן אותה שהוא מתגעגע! למה?
‘חסר לו שהוא מתקשר אלי עכשיו, הוא יחטוף את כל הזעם שלי’, חשבה שרי. ‘זה לא יפה!’ זעק בה קול פנימי. ‘אבל זה מה שאני מרגישה’ היא הגיבה לו בצעקה פנימית, מנסה לגבור על היכולת לסלוח. ‘פשוט לא אענה’, סיכמה לעצמה.
היא הגיעה אל העבודה, סימני שאלה כרסמו את ליבה, אבל נגמר הזמן כדי לנסות להקשיב להם ולענות להם. היא התיישבה בשולחן שלה, החלה לעבור על רשימת המשימות היומיות ולהחליט מה הכי חשוב כעת.
כוס בלי תחתית
‘עכשיו יש קצת יותר נחת לשמוע מה שלומך. אז מה איתך?’ רוחמה התיישבה ליד שרי בחדר האוכל, פותחת את קופסת האוכל שלה, ובה סלט עם כל מיני זרעונים ודברים בריאים כאלה ששרי לא הכירה.
שרי התנערה ממחשבותיה. ‘בסדר, בעזרת ה’.’ התשובה הרגילה. המאוסה הזו. מה בסדר? איפה בסדר?
‘בסדר כי אומרים או בסדר כי מרגישים?’ שאלה רוחמה.
‘אין כמו רוחמה’, חשבה לעצמה שרי, ‘תודה לה’ שהיא זו שנמצאת היום.’
‘בעיקר כי אומרים. אבל עזבי, מה שלומך?’
‘מתוסכלת, וממש לא מחכה לשבת הזו.’
שרי התפלאה לשמוע מילים כאלו מרוחמה. ‘את לא נראית ככה, מה יש לכם השבת? את צריכה לנסוע לחמותך?’ היא שאלה בבת שחוק.
‘כן! איך ידעת? אני כל כך לא אוהבת לנסוע לשם! זה הסיוט שלי. ובעלי שם – בעננים, כאילו הוא לא צריך אותי, כאילו הוא לא היה צריך לעזוב את אמא ולהתחתן איתי…’
שרי הרגישה את עצמה אומרת בדיוק את המשפט של רוחמה.
‘אוי…אני כל כך מזדהה. אנחנו הרבה זמן לא נסענו לחמי וחמותי, ובעלי אומר שהגיע הזמן, ולא בא לי! אבל אני יודעת שזה מה שצריך לעשות. אני יודעת שאני אעשה את זה. נראה לי שיש בי משהו פנימי שנהנה מכך שבעלי שואל, מתחשב, שוקל את המילים כדי שלא אתפוצץ עליו בחזרה אם יעז לומר משהו לא במקום.’
‘למה, זה משהו מיוחד שהוא מתעניין בך?’ התפלאה רוחמה.
‘לא, ממש לא! דווקא הוא נהדר, ממש אכפת לו ממני!’ שרי התפלאה לשמוע את עצמה אומרת את זה. אבל זה מה שהיא הרגישה. מוזר.
‘אבל אני מרגישה כאילו אני צריכה את זה שוב ושוב ושוב. למלא את הכוס הזאת שאין לה תחתית.’
‘איזו כוס?’ רוחמה לא הבינה.
‘הכוס הזאת של ההערכה, שיש מישהו שאכפת לו ממני’, הסבירה שרי.
ההערכה האמתית
רוחמה חשבה לרגע, ואז ענתה: ‘תדעי לך שיש מישהו אחר שאכפת לו ממך. כל הזמן. ואם מרגישים כמה אכפת לו – כבר לא כל כך משנה מה הבעל עושה ואם אכפת לו או לא.’ רוחמה הופתעה לשמוע את עצמה אומרת את הדברים האלה. זה מה שכל הזמן היא שומעת מטליה חברה שלה, ולא מספיק מאמינה לה, ועכשיו אפילו היא עצמה אומרת את זה.
‘מה? תחזרי שוב על מה שאמרת, זה היה נשמע חכם…’ שרי היטתה אוזן מתעניינת.
‘יש לי חברה שכל הזמן אומרת לי שאם מאמינים שה’ מעריך אותנו, למעשה לא צריכים הערכה של אף אחד אחר. כל הגאווה נובעת מכך שלא מאמינים שה’ מעריך אותנו, אז מחפשים אחרים שיעריכו אותנו, שיהיה אכפת להם ממנו, שיחשבו עלינו.’
שרי לא הגיבה, היא לעסה את מה ששמעה וניסתה לבלוע אותו יחד עם הכריך שהכינה לעצמה במהירות הבוקר. שתי דקות, שיא לתפארת!
רוחמה צחקה, ‘מה, את חושבת שאני מרגישה את זה כל הזמן? אני ממש לא! לא סתם כל כך קשה לי לקראת השבת הזו! אני אוכלת את עצמי מבפנים! אבל זו אמת, ברגעים שאני מצליחה להרגיש את זה, אני לא יכולה להתכחש לכך שזו האמת הכי גדולה. יש מישהו שפשוט אכפת לו ממך! לגמרי! עשרים וארבע שבע, כל הזמן! מה שאת עושה, מה שאת לא עושה – הוא מסתכל ושמח בך! כמו אבא ובן…’
‘וכמו אמא ובת…’ ענתה לה שרי. ‘הבוקר הסתכלתי על אילה המתוקה שלי, מנסה לחקות את הגדולים. שמה תיק של גן על הגב ואמרה בקול המתוק בעולם – ביי חמודים, אני הולכת לגן! מתוקה כזו!’
‘הבנת, וכמו שאת הסתכלת ונהנית, ה’ עכשיו מסתכל עלינו ונהנה שאנחנו אוכלות.’
‘שסיימנו לאכול’, קרצה לה שרי. ‘וואו! זה מדהים לחשוב על זה!’
‘את אומרת שאם אני ארגיש את זה יותר ויותר, פשוט לא ישנה לי מה בעלי יגיד או יעשה? גם אם הוא ישכח שוב פעם את המטבע במכנסיים? גם אם הוא ישתוקק לנסוע להורים שלו?’
‘צריך להפריד בין השכחה של הבעל, ולהבין שהיא לא נובעת מחוסר הערכה, ובין השמחה שלו אצל ההורים שלו, שהיא טבעית, כמו שאנחנו שמחות בבית שלנו, וזה לא אומר שלא טוב לנו עם הבעל’, ענתה לה רוחמה.
‘הבנתי’, שרי ניסתה לעכל את ששמעה. ‘ומה שנראה כאילו לא אכפת לו ממני, פשוט לא יפריע לי?’
רוחמה חשבה לרגע. ‘אחרי הכל בעל ואישה הם זוג, זה לא מוכר במכולת וקונה. אבל אני כן חושבת שזה כבר פחות ישנה, כי לא תהיה תלותיות בהערכה שלו.’
‘וגם,’ שרי נעצה עיניים בנקודה לא ברורה, והתמקדה בה, ניכר היה שהיא מתחברת לעומקים פנימיים שבתוכה, שהיא חודרת לנשמה. ‘וגם בגלל שה’ הוא העיקר, אז ההרגשה שהוא מעריך אותי, תסגור טוב את הכוס הזאת שבעלי אף פעם לא יצליח למלא, כי התחתית שלה הייתה שבורה. עכשיו היא הושלמה, עם דבק וטיט, עם ברזל הכי חזק, שאף פעם לא יהיה אפשר לשבור אותו.’
זה יישבר שוב, ונתקן שוב!
‘לא כל כך מהר,’ הורידה אותה רוחמה מהעץ, ‘התחתית עוד יכולה להישבר, הרבה פעמים. אבל אלה החיים, כל פעם מגלים עוד חור, ומתקנים גם אותו.
‘בזכותך.’ אמרה לה שרי. ‘הצלת אותי.’
אני הצלתי אותך? חשבה רוחמה, סוף סוף אמרתי את הדיבורים הנכונים גם לעצמי. והסכמתי לקבל אותם. אני לא הכי רגועה לקראת שבת, אבל אני יודעת שה’ מסתכל עלי, מאושר מלמעלה!
הטלפון של שרי צלצל והיא ענתה.
‘איתן, מה שלומך? חשבתי על מה שדיברנו אתמול, אתה יכול להתקשר להורים שלך ולומר שנבוא. בעזרת ה’.’
‘בטוחה?’ איתן שאל בעדינות.
‘כן אני בטוחה.’ החיוך של רוחמה עשה לה את זה. ‘יהיה בסדר. ה’ שמח בי, ומעריך מאוד את זה שאני אסע, למרות שזה לא קל לי. אני שלמה עם זה, באמת!’
איתן התפלא לשמוע אותה מדברת בכזו נינוחות, אחרי הכעסים הגדולים של אתמול. אבל שמח.
‘ואם תוכל, שים לב לבדוק את המכנסיים, מצאתי שוב מטבע במכונה.’
איתן חיכה לשמוע את הגערה, את התסכול על הבגדים הרטובים. אבל זה לא הגיע.
‘אני חייב להבין,’ איתן כבר לא עמד ברוגע שלה. ‘איך את כל כך נינוחה ורגועה?’
‘הדיבורים האלה שאתה אומר לי כל הזמן, שה’ מעריך אותי, שאתה מעריך אותי, שגם המטבע במכונה הוא משמיים – נכנסו לי אל הלב. התגלשו לתוכו פנימה, והרגיעו אותו כל כך!’
איתן לא ידע מה לענות. הוא ברר את המילים, מקווה שאומר את המילים הנכונות.
‘אז מעכשיו תהיי יותר רגועה, אני כל כך שמח בשבילך.’
‘לא בטוח, תמיד אני אגלה עוד חורים בכוס הזאת של ההערכה של ה’ אלי, אבל אני אדע שאפשר לתקן אותם, וגם כשמנסים לתקן, וגם כשזה כואב – ה’ מסתכל עלי מלמעלה – ושמח בי.’