הרבנית יפעת טל“פסח שני” מלמד אותנו הנשים, לימוד גדול בעמידה שלנו מול אבינו שבשמיים, ובאמון הרב שהוא נותן בנו
רציתי קצת להתייחס לפסח שני. אני מחכה לתאריך הזה בהתרגשות! נתבונן קצת בתהליך שקרה שם, כפי שמתואר בספר במדבר. הציווי על פסח שני התחיל מתוך הפניה של האנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו בחודש ניסן. הם פנו למשה ואהרן ואמרו: “למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו בתוך בני ישראל” כלומר, אמנם לא ניענש על ביטול המצוה, שכן היינו אנוסים, אך מדוע נפסיד את השכר הרב שיש במצוה נפלאה זו?
בפשט הדברים, מאוד מודגש כי עצם הפניה שלהם היא שפתחה להם את הפתח. וזו נקודה שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה בהתנהלות שלנו מול אבינו שבשמיים.
הרי הם יכלו לומר לעצמם: “זה מה שיש. השנה – פספסנו. אבל הרי זה לא באשמתנו. היינו אנוסים. ויותר מכך: מי עושה את המציאות הזאת של טמא מת? ה’ יתברך. כך שהוא זה שלא רצה שנזכה בכך השנה. אז מה, נתווכח איתו? זה לא נועד לנו השנה וזהו”. ואולי אפילו: “אנחנו הרי יודעים שזה לא במקרה, שה’ עשה שנהיה טמאים. בטח זה מגיע לנו בגלל כל מיני מעשים שלנו. ה’ לא רצה שנזכה להקריב, כי אנחנו לא ראויים”. אבל – לא! הם לא איבדו את האמון בעצמם. הם לא איבדו את האמון של ה’ בהם. להיפך: הם מהווים מופת וסמל לאנשים שזכו ופתחו לעצמם ולעם ישראל בכל הדורות את ההזדמנות השניה. ועם התחושה הזאת שהם לא רוצים להפסיד, שהם לא רוצים לוותר, הם פנו וביקשו. אפשר להרגיע את התחושה הזאת בנימוקים לכאורה אמיתיים ומתיישבים על הלב, ואפשר להפנות אותה לה’ בתפילה ותחינה – שיפתח עוד פתח!
והאמירה הזאת כל כך משמעותית לכל אחת מאיתנו. היום לא הייתי רגועה בזמן ההשכבה, היום לא דיברתי עם ה’ במשך היום, היום לא התפללתי שחרית, היום לא עמדתי בדברים שונים, בעבודת מידות, היום לא… אבל יש את מחר! להאמין באמת באמת שיש הזדמנות שניה. שזה לא אבוד! וגם – לפנות לה’ הטוב ולבקש ממנו על כך: אבא, אנא – אל תתן לי להתקע מחר עם הטעויות של היום, אנא תן לי הזדמנות חדשה. אנא תן לי להעיז להאמין שאני ראויה לשינוי, שאני יכולה ליצור אותו בעזרתך. שיש לי הזדמנות!
כיום, שכולנו, לצערנו, לא מקריבים את קרבן הפסח, (בעלי אמר שערב פסח הוא יום יותר עצוב מתשעה באב, כי בו ממש חווים את העובדה שהיינו צריכים לעשות משהו – ולא זכינו), אין אולי משמעות הלכתית בפועל לפסח שני, אבל הוא בהחלט יום מיוחד שיש בו שפע מיוחד. בזמן שבית המקדש היה קיים, זה היה יום שמחה לאלו שקיימו בו מצות הקרבת פסח. לכן אין אומרים בו תחנון. אבל אפשר להתחנן בו, ועוד איך! להתחנן שנאמין בעצמנו, באהבת ה’ אלינו, בהזדמנות השניה, העשירית, המאה, שהוא נותן לנו שוב ושוב.
ולידיעה: יש נוהגים לאכול ביום הזה מצה שנשארה מפסח לזכר קרבן הפסח שנאכל על המצות. אני הקטנה נותנת ביום הזה סנדוויץ’ ממצה לביה”ס או מכינה “מצה-בריין” ישר מהמחבת ומשוחחת עם הילדים על המסר הזה של הזדמנות שניה, ושל הבקשה מאת ה’, שפותחת פתחים חדשים.
יהי רצון שנזכה עוד השנה להקריב כולנו קרבן פסח בבית המקדש!