טל חיים“בדיוק שנה עברה מאז שבאתי למקום הזה, שהוא מעין גן עדן.. אז איך הכל התחיל? ואיך בכלל הגעתי למדרשה? ועוד מהצפון עד לדרום?” סיפורה האישי של ליאת, שחיפשה ומצאה
ליאת גרינברגר
שמי ליאת גרינברגר, בת 22, מקריית חיים (צפון). התחלתי את תהליך התשובה שלי לפני כשנה וחצי.
אני זוכרת שהייתי בחיפושים אחר מדרשה בכל רחבי הארץ. ניסיתי למצוא את מקומי, זה לא היה קל בכלל. המחשבות לא הפסיקו לרוץ. הייתי כבר רשומה לתואר ראשון במקום חילוני. היה לי מסלול מאוד ברור כמו כל חיילת משוחררת.. מה פתאום לשנות את הכל? הקול הזה של היצר הרע לא ויתר מהר והציק הרבה מאוד “את הורסת לעצמך את החיים, איך תחיי בלי תואר?!” ועוד כל מיני אמרות מוכרות שכאלו…
זה היה בשבילי קושי עצום וקפיצת שלב מטורפת מעל לכל הפחדים, הספקות והחששות שמילאו אותי מלעשות את הצעד הזה של להכנס למדרשה באמת.
הפחד העיקרי היה להפוך להיות מישהי אחרת, ולהיפרד לגמרי מהליאת הקודמת. להפוך להיות “סתם עוד דוסית”. פחדתי להפוך להיות משהו שאני לא. וזה מה שחסם אותי מלרצות בכלל לנסות.
עד שבסייעתא דשמיא אדירה, החלטתי ללכת פעם שניה לסמינר ערכים, ידעתי בתוכי שזו האופציה היחידה שלי לקבל כוחות ולנסות להסיר את הפחדים כדי לעלות שלב ולעשות את הצעד המשמעותי הזה. ואכן, צדקתי. כבר בשבוע שלאחר הסמינר ארזתי תיק ויצאתי למסע החיפושים.
הייתי בצפת, בחיפה, בירושלים, בבני ברק, כל שבוע הייתי במקום אחר. ממש “היהודי הנודד”. כל מקום אליו הגעתי הייתי רק מספר שעות או במקרה הטוב יום-יומיים… בכל מקום אליו הגעתי הרגשתי ישר שזה לא המקום שלי, שזה לא מה שאני מחפשת. מעין הרגשה עמוקה מאוד של הנשמה שפשוט לא מוצאת את מושבה האמיתי והמחובר באמת. למרות שבכל מקום אליו הגעתי קיבלו אותי מאוד יפה ובחום ואהבה.
באיזשהו שלב התחלתי לחשוב שמשהו אצלי לא בסדר. היו פעמים שניסיתי אפילו לשקר לעצמי ולנסות לשכנע את עצמי שהנה! אולי בכל זאת?… מה יש, תתפשרי… אבל בתור אדם רוחני שמאוד נאמן לנשמה שלו לא יכולתי להרשות לעצמי להתפשר, אם הנשמה לא באה על סיפוקה. ברוך השם.
החלו לי מחשבות שאולי לא מתאים לי לחזור בתשובה בכלל. או במקרה הפחות קיצוני אולי פשוט מדרשה זה לא בשבילי… זה היה כבר מתיש ונשברתי.
כל הזמן התפללתי לקב”ה.
אבל אחרי כל המסע וחוסר ההצלחה למצוא את מקומי… מצד אחד, אני לא נמצאת יותר בחילוניות ואני לא רוצה בזה כי אני מבינה שזה שקר גמור, אבל אני גם לא מוצאת את עצמי ביהדות. אז מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו?! זאת תחושה כל כך קשה, לא למצוא את המקום שלך.
ואז החלו התפילות האמיתיות.
במקביל חיפשתי גם לימודים במקום ללא בעיות של חוסר צניעות. שמעתי על בי”ס לקולנוע במקום מאוד רחוק שאף אחד לא מכיר, “יד בנימין”, ואז נאמר לי שגם יש שם מדרשה.
השארתי את זה כברירת מחדל אחרונה, כי ידעתי שזה רחוק מאוד ואין מצב שזה יסתדר. אבל כששמעתי שיש גם מדרשה וגם לימודי קולנוע, שזה בדיוק מה שגם ככה רציתי ללמוד, זה נשמע יותר מדי טוב וכבר התחלתי לאבד אמונה אחרי כל המסע. אבל החלטתי לנסות בכל זאת. אמרתי לעצמי “מה יש לי כבר להפסיד? אם זה לא פה, אז סיימתי מבחינתי את החיפושים ואני חוזרת הביתה!”
נכנסתי לשיחה עם הרב רועי אביחי, ראש המדרשה, ואיך שנכנסתי לשיחה, כבר היה לי אישור מהנשמה: “הגעת למקום שלך”. אני לא אשכח איך הצפתי בפניו את כל החששות שלי, שאין מצב בכלל שאני אהיה פה, כי איך אגיע כל פעם מקריית חיים?! והוא לא ויתר בקלות. ואפילו הציע שבהתחלה הוא בעצמו ייקח אותי מהרכבת, אם צריך, רק כדי לעזור לי לחצות את הגשר הראשוני הזה שחוסם אותי. לאחר מכן נכנסתי לשיעורים, והרגשתי ממש בבית. סוף סוף הרגשתי שמצאתי מקום עם איזון כל כך נכון בעבודת ה’. מקום בו אני לא צריכה לקטלג את עצמי או “לבחור זרם”. פשוט עושים את מה שאמיתי לרצון ה’! מצאתי פה אמת ללא פשרות! וזה מה שחיפשתי מתחילת הדרך… ואז נזכרתי במשפט המפורסם: ”יגעת ומצאת – תאמין”. והפעם הבנתי אותו באמת.
השבת הראשונה שלי פה הייתה גן עדן עלי אדמות. במיוחד בתור אחת שלא חוותה שבתות בקדושה באמת… ובכלל, כל שבת פה היא כל כך מיוחדת בשבילי, האווירה הטהורה, כולם בלבן, אין מכוניות על הכביש, הריקודים והשמחה הכל-כך גדולה והעוצמתית בתפילה בישיבה, שירת ה”אדרבא” כשכולם מחובקים. העונגי-שבת העוצמתיים שהיו עם הרב טל, הדברי תורה והשירים על שולחן השבת בכל כך הרבה רגש והתכוונות מכל הלב, פשוט שרים לבורא עולם… מי היה מאמין שקיים דבר כזה בכלל בעולם שלנו?
ההרגשה שתמיד יש לי עם מי לדבר, ואל מי לפנות, שתמיד אפשר להתייעץ על הכל מבלי לחשוש שישפטו אותי – הפוך בדיוק, תמיד מסתכלים קדימה ושואפים לעלות, ורואים את הטוב האמיתי. הרגשה משפחתית אמיתית שיש כאן ב”תורת החיים”, בזכות צוות מדהים ואוהב כל כך, שעוטף ודואג תמיד. אין לזה תחליף.
כבר עברה שנה שלמה מאז שאני פה במדרשה. הפחד שמנע ממני להיכנס היה הפחד להיות משהו שאני לא, היום אני מבינה שזה בדיוק ההפך. כשאני מתחברת יותר ויותר ליהדות שלי, להשם יתברך, זה האני האמיתי. ובמקביל אני לומדת את מה שאני אוהבת, פה ביד בנימין, בבי”ס לקולנוע יהודי, והלימודים ללא בעיות של חוסר צניעות. עברתי תהליך מדהים ומטורף בו זמנית. כמובן שאני כל הזמן בתהליך. אבל אני והסובבים אותי יכולים להעיד עלי שאני אדם שונה לחלוטין ממה שהייתי לפני שנכנסתי לכאן ועד היום. בחיצוניות ובפנימיות.
קיבלתי פה כלים אמיתיים, תורניים, איך לחיות באיזון הנכון והבריא לכל יהודי, איך לעבוד את ה’ באמת. מצד אחד עם המון דגש על הרגש, חיות ושמחה; ומצד שני ללא פשרות על האמת. פשוט תורת החיים – לחיות את התורה באמת.
מודה כל כך לה’ יתברך, מכל הלב והנשמה, על שזיכה אותי…
התרגשתי!
אני גאה בך ואוהב אותך מאד
אשריך אבא צדיק! אשריך על הפרגון, ואשריך שיצאה ממך נשמה כזאת!