כמעט כל אדם נשוי שואל את עצמו את השאלה: איך מסתדרים עם חסרונות הזולת? בעיקר אלה שמפריעים ומציקים לי, והייתי מאוד רוצה להיפטר מהם…
ברמה האנושית, התשובה הטובה ביותר שניתן לתת לשאלה זו היא: שיותר משתלם להכיל את חסרונות הזולת. זה יותר שמח, יותר נחמד, יותר בריא לגוף ולנפש. יועצים רבים מכוונים את המטופלים שלהם לתובנה הזו.
הבעיה היא שזה לא מספיק. יש כאן התעלמות ממשהו. משהו בתוכנו מתקשה להשלים עם ההתעלמות הזו. “מה, סתם כך לקבל ולשכוח? סתם כך להכיל את הבעיה?”
וגם אם מצליחים ללכת זמן-מה עם ההנחיה הזו, ברגעי מבחן היא מתבררת כשבירה.
ומה יש ליהדות לומר?
האמת היא שהיהדות משכללת את התשובה האנושית שהזכרנו למעלה. גם היהדות מורה לנו להכיל חסרונות של הזולת ולזכות בשמחה ובבריאות הגוף והנפש. אלא שהיהדות גם נותנת סיבה טובה לכך – יש מנהיג לעולם, והוא יודע בדיוק מה הוא עושה. אם לבת הזוג שלי חסרה סבלנות, זה חלק מהתוכנית האלוקית, ואקבל זאת בשמחה אמיתית. אם לבן הזוג שלי יש קושי בעמידה בזמנים, גם זה מתוכנן. וכך הלאה.
אחד האנשים שהתמודדו עם חסרון ניכר, הוא משה רבינו. הוא היה מגמגם. הוא הראשון שאמר: “לא איש דברים אנכי”, כאשר ה’ שלח אותו לגאול את בני ישראל ולהוציאם ממצרים. וה’ ענה לו: “הלא אני בראתי כל פיות שבעולם, ואני עשיתי אילם את מי שחפצתי. ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים, יהיה כן. אלא לעשות בך נס אני חפץ”. אומר ה’ למשה: אין לי בעיה לעשות אותך נואם בחסד, רהוט ומשכנע. אבל גאולת עם שלם בידי אדם מגמגם, היא נס גדול ובולט הרבה יותר מאשר נס שנעשה על ידי אדם כריזמטי, מנהיגותי ומשכנע.
בסופו של דבר התברר שהחיסרון אינו אלא מנוף ליתרון גדול.
אבל את היתרון איננו רואים מיד, ולפעמים גם לא לאחר זמן. כאן נכנסת האמונה – כדי לקבל את בן הזוג עם היתרונות והחסרונות שלו באופן אמיתי, משוחרר ויציב, יש להאמין בכך שיש מנהיג לעולם, יש ‘אבא’ לזוגיות שלנו. הוא לוקח את האחריות, ולנו לא נותר אלא להפנים זאת.
זה הרבה יותר שמח, נחמד, ובריא לגוף ולנפש.
אמיתי. בלי להבין שאני עובד מול השם אין בכלל אפשרות לזוז, אין אפשרות לשמחה והתקדמות, אחרי שאני באמת נהיה משוחרר ויציב ולא מרגיש ש”נדפקתי” השאלה הבאה היא כמה “להכיל” את בן הזוג וכמה לנסות לשנותו.