נשות קהילת תורת החיים
האיזון הנכון בין התמסרות ללימוד תורה והתמסרות לזוגיות – מביא להפריה הדדית ביניהם
חשוב להגדיר מהו היחס הנכון בין השקעה בזוגיות ללימוד תורה. מצד אחד חשוב להתחזק בלימוד התורה ולהתמסר לה ככל האפשר, ומצד שני גם הזוגיות חשובה ודורשת התמסרות. במצב המתוקן ישנה אחדות בין שתי ההתמסרויות הללו, ושני בני הזוג מרגישים שמחה והגשמה גם בלימוד של הבעל וגם בזמנים שבהם הם מטפחים את הקשר ביניהם. במצב כזה, לימוד הבעל אינו מפחית ממסירותו לאשתו, ואף מגביר את מסירותה אליו, ומתוך מסירותה אליו מתעוררים גם בו רגשי הוקרה והערכה אליה, והאהבה ביניהם מתחזקת ומתבססת.
עלינו להשקיע בהבנת החשיבות של לימוד תורה, ובהכרה בכך שדווקא התמסרות לתורה היא כלי הנשק של עם ישראל, והיא סוד קיומו, וכדברי ר’ עקיבא במדרש תנחומא, בהסבירו מדוע הוא עוסק בתורה כנגד גזירת המלכות: “משל למה הדבר דומה, לשועל שהולך על גב הנהר, ראה שם דגים, אמר להם באו לכם אצלי ואטמין אתכם בנקיקי הסלעים ואל תתייראו, אמרו לו: אתה הוא פיקח שבחיות? אין אתה אלא טיפש! כל חיינו אינו אלא במים, ואתה אומר לנו לילך אל היבשה?! כך כל חיותם של ישראל אינו אלא בתורה”. התמסרות זו שייכת גם אצל בעל שאין תורתו אומנותו. לדוגמה, אם הבעל לומד בבית בכל ערב למשך שעה, עלינו לעשות הכל כדי שהשעה הזו תהיה שעה, ולא דקה אחת פחות. בכך שאנחנו מרדימות את הילדים לבד, ומשחררות את הבעל ללמוד באותה שעה, אנחנו מתקשרות אל שרשרת הדורות שמסרו נפשם על התורה. מתקשרות אל ר’ עקיבא וממשיכות את דרכו. מסירות נפש אינה חייבת להיות מלווה בסכנת חיים או באובדן הכוחות שלנו.
מבחינה מעשית, צריך להוריד את הדברים להגדרות קבועות, נהלים יום יומיים, שלפיהם הבית מתנהל. לקבוע מתי הבעל הולך ללמוד, ומתי הוא בבית, וכך תינתן ההשקעה המקסימלית בכל אחד מהתחומים, והם יפרו זה את זה. עיקר הדגש צריך להיות על ניצול הזמנים המוקדשים ללימוד כדי ללמוד והזמנים המוקדשים לבית שבאמת יהיו עבור הבית, ואז שני הצדדים מתברכים. בכלל, הנוסחה לשילוב של דברים שונים בחיים היא לתת לכל אחד זמן ששייך רק לו, ולא לנסות לעשות את כל הדברים בו זמנית. כל אחת מאיתנו יודעת איך יוצאת החביתה כשמטגנים אותה תוך כדי שיחת טלפון ושטיפת כלים…
כשאישה רואה שבעלה מתקדם בתורה ובעבודת ה’, היא מתחזקת ומקבלת את זה בשמחה. כשהיא רואה שהוא מתבטל, היא לא מבינה בשביל מה היא משקיעה. כשהיא רואה שהלימוד יקר לו, התורה חשובה לו, יש לו תוכניות לימוד, שכאשר יש לו זמן פנוי בבית הוא פותח ספר כלומר, שהוא לוקח את התורה ברצינות, והיא רואה שהוא עובד, הוא מתעדן, נעשה יותר רגיש, יותר עוזר, יותר סבלן – אז בשמחה רבה היא רוצה למסור את נפשה על התורה, לפעמים אפילו יותר מאשר בעלה. אם האישה רוצה שבעלה יהיה יותר בבית, הרבה מאוד פעמים זה עשוי לנבוע מכך שלא ברור לה למה הוא צריך ללכת לישיבה וללמוד תורה, הרי ממילא היא לא רואה שהוא עושה שם משהו משמעותי. במצב כזה יש לבעל בעיה עם עצמו, והוא צריך לברר את מגמתו בלימודו, ולא להשליך על אשתו את האחריות למצב.
הדברים לעיל נכתבו בעיקר לגברים. טוב שנשים תיגשנה לעניין מכיוון שונה. אצל אישה חשוב הבירור והטיפוח של חשיבות לימוד התורה. לבדוק מדי פעם האם ועד כמה היא מזדהה ומחוברת לעניין הגדול הזה, ואיך בדיוק היא מתחזקת בו, על ידי קריאת ספרים, דרשות, שיחות חיזוק וכדומה.
חשוב להבהיר שהדברים מתייחסים אך ורק ללימוד תורה, אך אם הבעל מעוניין להשקיע בדברים אחרים, כגון מפגשים עם חברים שלו, נגינה או התבודדות – בזה אין לו עדיפות על האישה, ואין זה תפקיד שלו דווקא.
לא אל הבעל הזה התפללתי…
יש נשים שציפו למסירות של הבעל עבור לימוד התורה, והנה הן מגלות שלא אל הנער הזה התפללו, והוא לא לומד מספיק כפי שציפו. מה עושים במצב כזה?
כמו שלמדנו, יש להפריד בין הניסיונות לשפר את המצב ובין הגישה הכללית והאווירה שאנו משדרות ביחס למצב. ניתן להעלות הצעות שונות לקידום הלימוד של הבעל, אבל הגישה הכללית צריכה להיות כמו כל חיסרון אחר שאנו מוצאות בבעל – גישה של השלמה, גישה תפקידית, גישה ששמחה בקיים ואינה נותנת מקום מרכזי לבכי על חלומות שלא התגשמו. מעבר לנכונות הגישה הזו, ניתן לומר שהיא ההצעה המרכזית לקידום הלימוד של הבעל, שהרי מתוך מבט כזה, האישה יכולה לשמוח ולעודד ולתמוך בלימוד של בעלה, ועידוד הוא כלי חינוכי משמעותי הרבה יותר מביקורת.