יפעת טל על מידע קריטי, שעוזר לשנות את כל התמונה בהתמודדות אישית מול קשיים
נדמיין מישהי, שכל היום אוספת חתיכות זכוכית. סתם חתיכות. אוספת ואוספת. כואב לה הגב, כואבות הידיים, נמאס לה… מקטרת… והיא נאלצת להמשיך לאסוף. עכשיו, נניח שאנחנו יודעים שאלה הם בעצם – יהלומים. הרי זה מידע קריטי! אם היא תדע את זה, זה ישנה את כל התמונה! פתאום זה יהפוך להיות משמעותי, וגם אם יכאב קצת הגב, יהיה ממה לקבל כוח: אני אוספת יהלומים! זה כדאי ושווה!
כעת, היא באה אלינו, לספר כמה קשה לה כי היא כל היום אוספת חתיכות זכוכית. כמובן, ברגע שרק נוכל, נמהר לספר לה שאלה הם יהלומים, וכל הענין יקבל תפנית!
ובכן – זאת צריך לספר לעצמנו כדי לזכור עד כמה יהלומים אנו אוספות בחיי היומיום שלנו! למשל, עבודות הבית: כביסה, כלים, רצפה, וכדו’. הרי כל מלאכה כזאת היא בעצם יקרה אצל ה’. הרי היא ממש דאגה לבית, לשמו יתברך. כי לשם מה צריך בית נקי? אם נשאל זאת את עצמנו ובכל פעם נשאל שוב “למה זה חשוב?”, בוודאי נגיע לכך שאלו הן עבודות לשם ה’: כדי שיהיה נעים (נקי, טעים), כדי שתהיה חיות ובריאות, כדי שנשמח ויהיו לנו כוחות למלא תפקידנו מול ה’. יוצא שהרובד הזה של “תחזוקה” נצרך ביותר לשם ה’.
(אגב, אתן יודעות אילו מלאכות היו מוטלות על הכהנים בבית המקדש? הם היו מכבסים את בגדי הכהונה ומטליאים אותם, בוררים סולת וקמח למנחות, ומכבדים את הרצפות. כן, כל מלאכות הבית היומיומיות המוכרות לנו! ובכן, אנחנו, בבית המקדש הפרטי שלנו, זוכות לעשות את אותן העבודות!)
עוד דוגמאות ליהלומים שסביבנו במשך היום? ברכות, הכנות לשבת, חסדים, ועוד.
לשם הרחבת המשל והתאמתו לנמשל, כדאי להוסיף כאן, שהיהלומים שלנו נהיים יותר נוצצים ובעלי ערך, ככל שמעריכים אותם ושמחים בהם. כפי שכתוב “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים” כלומר, היהלומים אינם נמדדים בכמות אלא בכוונה לשם שמים, לשמח את ה’, לעבוד כאן בעולם הזה את עבודתו.
עכשיו – שימו לב – נחזור למשל, לזאת שאוספת את הזכוכיות. אתן זוכרות אותה? היא מקטרת על איסוף הזכוכיות, ואנחנו יודעים שאלו הם יהלומים. אז בואו נגלה לה את זה והכל ישתנה!!!
מסתבר שזה לא כזה פשוט: היא כבר שמעה הרבה פעמים שאלו הם יהלומים, אבל בכל פעם היא לא מצליחה לחיות עם הפנמת הנתון הזה. כלומר, כשמזכירים לה שמדובר ביהלומים, היא אומרת: “נכון. אני יודעת את זה, אבל זה לא עוזר לי. אני תמיד מרגישה שזה סתם זכוכיות”. וגם אם היא באמת נזכרת ושמחה שאלו הם יהלומים, מחר היא שוב תשכח!
נשמע מורכב? מתוסבך? דוקא בנמשל זה ברור. יש בתוכנו יצר הרע שכל רצונו להמעיט במעשינו, שהרי אם נזכור שהמעשים שלנו כל כך יקרים, שאנחנו אוספים יהלומים, חיינו יהיו מלאים שמחה ואור, וזה בדיוק מה שהוא ממש לא רוצה!
אז – איך זוכרים את זה?
כתוב בפרקי אבות: “כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת”. באותו פרק: “כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בה ועוקרתו והופכתו על פניו… אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו”.
אנו רואות כאן העמקה בענין החכמה והמעשים, והאיזונים ביניהם. כשמשלבים את הנאמר בשתי המשניות נראה שכדי שחכמתו של האדם תתקיים – כדי שהידיעה השכלית שלו תהיה מופנמת אצלו – צריך שמעשיו יהיו מרובים מחכמתו, כי המעשים הם השורשים, הם מעין בסיס שמייצב את הכל. ברור שאין הכוונה כאן לכל עשייה באשר היא, שהרי ישנם מעשים שכלל אינם מהווים שורש לחכמה, אלא כנראה הכוונה למעשים הנובעים מתוך החכמה. ננסה לשרטט זאת: ישנה חכמה (הבנה, ידיעה כלשהי). כדי שהיא תתקיים, כדי שהיא תהיה מופנמת, ולא רק דקלום חיצוני, המעשים הנוגעים אליה והנובעים ממנה צריכים להיות מרובים ממנה.
איך מגיעים לכך?
ובכן, כיון שבתחילה החכמה זרה וחיצונית לנו, הרי שצריך לעמול קשה כדי לדאוג למעשים מתאימים. וחשוב שנדע: כל מעשה נוסף שבו פעלנו על פי החכמה, מצטרף לקודמים לו, וגורם לכך שהמעשים מרובים מהחכמה. כל מעשה “מבריג” את החכמה כך שתהיה יותר מופנמת אצלנו. ניתן דוגמא: עבודה על קנאה. מישהי שמה לב שעולה בה קנאה בסיטואציות מסוימות, ועובדת על כך. היא משקיעה בהכרת החכמה, ההבנות הנכונות לגבי הנושא הזה. (“אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימא”, לכל אדם תפקיד אחר בעולם ולפי זה הוא קיבל את כוחותיו, אי אפשר להשוות לאחרים כי אף פעם לא יודעים את מכלול הדברים שלהם, ועוד). נניח שכדי לאחוז בכך יותר, היא גם פותחת ספרים המסבירים את החכמה הזאת באופן ברור ורהוט. אבל להפתעתה, היא עדיין מרגישה רגש של קנאה בהזדמנויות המסוימות שזה מתעורר אצלה! מה עושים? איך דואגים שהחכמה תתקיים? והרי יש להדגיש, שבסופו של דבר, התגובות הרגשיות שלה, הן המבטאות את המקום העכשווי שלה. תכל’ס היא מקנאת? נצבט לה הלב? אז מה עוזר כל מה שהיא יודעת??
ובכן, כרגע היא במצב של “חכמתו מרובה ממעשיו” שכן אין לה כלל מעשים שקשורים לחכמה הזאת! אבל – בכל פעם בה היא תנהל את רגשותיה עפ”י החכמה ותהיה שלווה בסיטואציות הקשות לה ולא תקנא – היא רוכשת עוד “מעשים”, כלומר מרבה את המעשים הנכונים הנובעים מהחכמה. באופן הזה, היא מטה את הכף לטובת המעשים, ודואגת שמעשיה יהיו מרובים מחכמתה. וזה מה שמקיים את החכמה.
טוב, זה תהליך לא קצר. (אבל באנו לעוה”ז לעבוד ולא לנוח, אז אנחנו לא נבהלים מדרך ארוכה, נכון??…) המעשים הראשונים הם ממש געוואלד! להצליח לא לקנא במקרה שבו תמיד יצאה נשמתי מקנאה!! אכן, הידיעה שכל מעשה נוסף גורם לכך שהחכמה תתקיים, תהפוך לחלק אמיתי ממני – היא ידיעה אופטימית מאד, ונצרכת במיוחד בתחילת הדרך. זאת כיון שניתן כאן משקל הרבה יותר גדול להתגברות, כיון שיש פה ערך מצטבר של עוד ועוד התגברויות, שבעז”ה ביחד מטות את הכף.
ואם נחזור למשל הזכוכיות והיהלומים ולנמשל שלו – ערך מעשינו היומיומיים – כדאי לשבת ולחשוב: איך אני מפנימה זאת. מה היה שונה בחיים שלי לו הייתי אכן חשה כך? אפשר ממש לדמיין: אם היה קורה לי נס, והייתי קמה בבוקר ויודעת בכל ליבי שכל מעשי היומיומיים הכי אפרוריים, כל עבודות הבית שעשיתי כל כך הרבה פעמים ואעשה כנראה בעתיד לא פחות – הם מאוד מאוד יקרים לריבונו של עולם, הם לא פחות יקרים לו מאשר מעשים שברור לי שהם קדושים, כמו תפילה – אם הייתי במשך כל היום חיה במודעות הזאת – איך היום שלי היה נראה? מה היה שונה בו מאשר היום?
באופן הזה ניתן לצייר את היום כמנוהל ע”י החכמה הזאת, ואז לראות את המעשים הנובעים מכך. נניח: הייתי שרה “אילו יהודי היה יודע מה זה לקלח ילדים, מה זה לשטוף כלים…” או הייתי מדמיינת את ה’ יתברך אומר לי שהוא שמח במעשי, או הייתי פשוט שמחה וקלילה יותר במשך היום, ועוד.
כעת, כדאי לבחור רגע מסוים ביום, שבו אני מתכננת לבצע זאת – לשיר או לשמוח או לנשום מתוך המקום הזה – רגע קטן ומאד מוגדר, ולרשום לעצמי כדי לזכור (או לעשות תזכורת בפלאפון). להתפלל לה’ להצליח בכך – ולהתחיל ליישם על הרגע הזה: להזכיר לעצמי, ממש לשנן, את ערך המעשה שברגע הזה, למצוא את הניסוחים שנוגעים אלי, שמביאים אותי לחוויה של הידיעה הזאת.
אפשר וכדאי להשתמש בכוח הדמיון – אך על כך, בעז”ה, בפעם אחרת.