ללמוד זוגיות מאברהם ושרה הקדושים

מבוסס על שיעורי הרבנית עידית איצקוביץ’

שלום נשים יקרות! תקופת החגים מאחורינו, וכשאין שום חג באופק אפשר להתחיל ללמוד על הנשים בתנ”ך לפי פרשות השבוע. מתחילים בספר בראשית ואחת הנשים הראשונות והמרכזיות שתלווה אותנו בפרשות האלה היא שרה אימנו. הלימוד על אברהם ושרה הוא לימוד על אחדות ושלמות של בית יהודי, שכן שניהם מובילים את העולם לאמונה באל אחד. אמנם הכתוב לא מדבר על כך בפירוש, אך מרמזים מכל מיני מקומות ניתן להסיק זאת. יש בנביא ציווי הנביא ללמוד על האבות:

שִׁמְעוּ אֵלַי רדפי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יהוה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: (ישעיהו נ”א, א-ב).

דרש רבא… לעתיד לבא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם (שבת פט ע”ב).

 מסתבר שמטרת האבות והאמהות לטעת בעם ישראל, שצריכה להיות עם סגולה, תכונות חזקות. ללכת אל האבות פירושו להתבונן בדרכיהם, בענייניהם, בהבטחות לאבות, במידות של האבות בכל פסוקי התורה שעוסקים בהם. התבוננות באבות מפגישה אותנו לא רק עם מעשי האבות, אלא עם אופיים וטבעם שהוא אופי וטבע עם ישראל. האבות הם האישים שהטבע הישראלי חקוק בהם.  גם בנו טבע זה הוא חקוק, אבל הוא מטושטש יחסית אליהם, כיון שיש לנו עוד טבעים ומשיכות ימינה ושמאלה. אין אנו חיים בהתוודעות מספקת אל אותו טבע ישראלי נשמתי עליון שלנו. כאשר אנו נפגשים עם האבות אנו נפגשים עם עצמנו.

הנביא ישעיהו מצוה להתבונן באברהם ושרה, שהם הצור שממנו חוצבנו. הנביא רוצה שנתבונן במהלך החיים, האמונה והצדקות של אברהם ושרה. אפשר ע”פ הפשט לומר, שהנביא מכוון אותנו לתכונה מסויימת באברהם ושרה.

על תכונת האחדות של אברהם ושרה נשאל כמה שאלות:

1. מניין יונקת האחדות שבבית אברהם ושרה?
2.  האם יש ביטויים בכתוב לאחדות אברהם ושרה?
3. מדוע האחדות היא דבר כל כך מרכזי עד כדי כך שהנביא מפנה אותנו להביט בה?

האמונה אצל אברהם ושרה

כשאנו לומדים על אברהם ושרה, בד”כ ממקדים את המבט על כך שהיו להם שני ערכי חיים: אמונה ואהבה. אברהם אבינו קורא בשם ה’ ונלחם בעובדי ע”ז, ומצד שני מרבה בחסד. למעשה שני ערכים אלו ממצים את כל מה שאנו יודעים על אברהם ושרה.

אמונת האחדות

בהבנה האמיתית לא מדובר כאן בשני ערכים, אלא שמתוך האמונה נמשכה האהבה של אברהם אבינו. להאמין בה’ אין פירושו רק לומר שיש אלוקים. להאמין בה’ אחד, זה להאמין שהעצם האלוקי הוא אחד – שזהו דבר מופשט ומטפיזי. החיוניות האלוקית מקיפה את כל רבדיה של המציאות. האור האלוקי נמצא בכל דבר במציאות. אין בנבראים אלא האלוקות שלהם. בנוגע לפסוק הראשון של קריאת שמע נאמר בגמרא:

“כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו” (ברכות יג  ע”ב)

הרב כותב [1] שישנו קשר מהותי בין ההארכה במילה “אחד” לבין הארכת הימים והשנים. אדם שמאריך באחד פירושו אדם ששם לו למטרה בחיים לחיות את החיים בצורתם המאוחדת, לא לתת לשום כח ולשום נטיה להיות לחינם. לחבר את כל החיים עם המגמה האלוקית האחת. צריך הרבה מאוד זמן כדי לאחד את הכל. ולכן לאדם זה מאריכים ימיו ושנותיו.

אמונה בה’ וכפירה בע”ז זה לא עניין פילוסופי בלבד, אלא דבר השייך לתפיסת חיים ולמציאות הקרובה ביותר לאדם. תפיסת המציאות כמציאות מפורדת באומרו שיש אל שמש אל ירח וכו’, היא בעלת מבט הנמשך למציאות. המסקנה המתבקשת מתפיסה זו היא שיש המון דברים בעולם, אבל אין להם שום מחויבות זה לזה וקשר זה לזה . “יתפרדו כל פועלי און”[2], חושבי מחשבות האון הם בעלי תפיסת חיים חברתית מפורדת. לעומת זאת, תפיסתו של אברהם אבינו, שרואה שיש מקור אחד לכל, מביאה לרצון ש”כל מעשיך יהיו לשם שמים”.[3] אמירה מוסרית זאת היא פועל  יוצא ישיר של התפיסה הפילוסופית שה’ אחד.  האמונה שה’ אחד, פירושה שהמציאות כולה באה ממקור אחד, מאוחדת ביסודה. ממילא אין לי דבר אחד שיוצא מכלל הקשר האלוקי, וממילא כל עניין האדם וחייו הוא לקשר ולחבר את כל מה שהוא פוגש בעולם עם המגמה האחת. אדם זה הוא בעל תפיסת עולם מחוברת ומאחדת. אדם זה אוהב ומתאחד עם כל היש.

אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי העולם (בראשית רבא  לט, ד)

למה נקרא אברהם אחות קטנה? כי איחה את כל העולם כולו. איך עשה זאת? קודם כל בתודעה שלו. בתודעת חייו העולם הוא מאוחד וכולו אור אלוקי.

האמונה שכל המציאות, כפי שהיא נגלית לעיננו, כולה יוצאת מאת ה’, שאין שני מקורות למציאות, מביאה ממילא לתפיסה שהאנשים ביניהם מחוברים, כוחות הנפש מחוברים, העבר, העתיד וההווה מחוברים, הגוף והנפש קשורים. כל החיבורים שבעולם נתבעים ממי שתופש שה’ הוא אחד. ההבנה שיש אלוקים אחד, ואין לו עוזר היא פשוטה. הרובד הנוסף הוא שאין עוד גילוי לעוד משהו מלבדו, כל הגילויים בעולם הזה הם של ה’, וממילא העולם הזה הוא עולם מתאחד. ההפכים מסוגלים להתאחד. ממילא אחד מהפעלים היוצאים של אמונת האחדות היא האהבה לכל היצורים כי כולם יצאו מאת ה’.

אברהם ושרה קוראים בשם ה’, מודיעים לעולם שיש מנהיג לבירה, ונמצאים במאבק מתמיד עם דרכי החיים של הע”ז, שהיא תפיסת העולם שמנגד. אברהם ושרה עובדים בעולם את העבודה של הגלוי  שאין ישויות נפרדות עצמאיות, אלא כל פרט צריך להיות מוצא את עצמו ביחס לעניין האחד. כשם שהם עושים עבודה זאת בעולם, כך בראש ובראשונה עבודה זאת נעשית בביתם וביניהם. אברהם ושרה מתאחדים יחד באופן שחיי הבית והמשפחה הופיעו בהופעה ממשית את עקרון האחד.

האמונה מביאה לאהבה

אמונה באלוקים מביאה לאמונה באור האלוקי שקיים אצל כל אדם, והיא המביאה לאהבה לכל אדם ולכל בריה. אהבה לכל בריה ובריה פירושה להכיר בערכה, לראות אותה בעין טובה, לרצות בטובתה. האהבה שהיא יחס ליבי מביאה לחסד. נעדיף לדבר על ‘אהבת חסד’ מאשר על ‘עשיית חסד’, כיון שאהבת החסד היא המקור, ועשיית החסד היא הקצה, הביטוי המעשי שלה. החידוש של אברהם אבינו הוא לא בעשיה שבחסד, אלא באהבת החסד, שהעשיה באה בסופה.

היחס בין האהבה לחסד

חסד עשוי לבוא ממקומות נמוכים ולאו דווקא מהמקום הגבוה. המקום הגבוה הוא בדחיפה אל החסד מעומק הנשמה. הנקודה המרכזית אצל אברהם, החידוש והיתרון של כל המעשים בפועל של אברהם אבינו, הוא שהם יוצאים מנפש שמאוהבת בעולם. וזאת כתוצאה מהאהבה שלו לרבש”ע.

מסכת אבות[4] מדברת על האבחנות  בין תלמידיו של אברהם אבינו לבין תלמידיו של בלעם הרשע ומציינת בתור אחת האבחנות עין טובה מול עין רעה. ‘עין טובה’ ע”פ ביאורו של הנצי”ב בהקדמה לספר בראשית, פירושה מבט סימפטי על המציאות, חשק ורצון שהעוה”ז יהיה קיים. סלידה ממחשבה של חורבן. מבט  האהבה של אברהם וגם של שרה, כפי שנראה להלן, בא לידי ביטוי בשלושה סיפורים:

1. סיפור הצלת לוט

אצל אברהם אנו רואים רצון להצלת לוט, הגם שלוט בחר להפרד, ובכך חילל את גדולתו של אברהם בעיני האומות וגרם לביזוי גמור לכל מגמתו. אברהם מתקרב ללוט על אף ירידתו ונפילתו למדרגה של שבוי ומתגייס להצילו.

2. סיפור הכנסת האורחים

המלאכים שהגיעו לאברהם נראו כאנשים שעבדו ע”ז לאבק שברגליהם, שזהו דבר נמוך ביותר. ובכל זאת, באמצע התגלות אלוקית, באמצע מפגש עליון, אברהם רץ לקראתם.

3. סיפור סדום

כאן אנו רואים את אברהם נכנס לדין ודברים חריף מאוד עם הקב”ה ע”מ להציל את לוט.

עבודת החיים הזאת היתה גם של שרה. אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים (בראשית רבא לט, יד).

הקריאה בשם ה’ פירושה בירור התפיסה המאוחדת מול אמונת השניות. איך מיישמים חיים של תפיסה אחדותית? שרה שותפה ומבינה את הקריאה בשם ה’, ואת הבירורים לאחדות המציאות. עבודת האהבה, שבולטת מאוד אצל אברהם אבינו, מקופלת יותר ופחות גלויה אצל שרה. אך גם שם היא שותפה מלאה בפשטות נראה זאת בכך שאברהם משתף אותה בהכנסת האורחים.

אין מזרזין אלא למזורזין (ילקוט שמעוני כי תצא)

לאיזו אישה אומרים ‘מהרי’? לזאת שבאמת תרצה למהר ולהזדרז בעניין הזה. זוהי הצצה קלה לעולמה של שרה שהיא שותפה לא רק לרגע.

כמו כן בהליכתו של אברהם להציל את לוט יכלה שרה לעמוד ולומר לו לא ללכת להציל – ממניעים אידאולוגיים, או בגלל סכנת נפשות, או מניעים של לימוד תורה. ע”פ המדרש שרה ערה באותו לילה שאברהם הלך ונלחם (“ותקם בעוד לילה”) שרה עומדת לימינו של אברהם במבט האוהב ובמעשים הפעילים הנגזרים מהמבט האוהב.

אצל זוג כזה שהאמונה במקור האחד של העולם ממלאת אותו, ומתוך כך הוא מגיע לאהבה לכל נברא ונברא כי הוא גילוי של רבש”ע, מוכרח להיות, שבראש ובראשונה תמצא אהבה גדולה ואחדות גדולה ביניהם. זהו ביטוי ראשוני ממשי של המפעל הגדול שלהם של אמונה ואהבה. מציאות של אחדות במשפחה היא הגילוי הראשוני והממשי של האמונה באחדות ה’. מתוך כך ברור מדוע בבית של אברהם ושרה חייבת להמצא אהבה ואחדות מאוד גדולה, שהיא במקורה באמונה. רצתה התורה ללמד שאברהם ושרה מתוך אמונת האחדות האלוקית הקיימת ביניהם חיים באמונה באור האלוקי זה של זה ומתוך כך בבית הזה שוררים כבוד והתחשבות. פעמים רבות כשאברהם ושרה מופיעים כממלאי רצון ה’, הם מופיעים כאוהבים ומכבדים אחד את השני.

[1]  עין אי”ה ברכות

[2]  תהלים צ”ב, י

[3] אבות ב, י”ב

[4]  מסכת אבות ה, י”ט