לימוד תורה או מקצוע?

שלום לרב. אני בן 26, בעל תשובה כמה שנים, ויש לי שאלה ממש מציקה וטורדת, שאני בטוח שהרבה מאוד בעלי תשובה מתלבטים בה, והיא שאלת תורה או עבודה.

ברוך ה’ אני מאוד מתקדם בלימוד התורה, אבל המשפחה הקרובה מתקיפה אותי כל הזמן: “ממה תתפרנס אם לא תלמד מקצוע? מאיפה תחיה? אתה חושב שהכסף גדל על העצים? גם אם אתה רוצה ללמוד תורה, אתה צריך קודם כל לדאוג למקצוע! אתה צריך להיות ‘מסודר’ ולדאוג לעצמך. יש משפחה, יש ילדים, יש הוצאות. החיים זה לא פיקניק!”

האמת היא שאני לא שואל רק מה לענות להם, אלא קודם כל מה לענות לעצמי. מצד אחד יש כל כך הרבה דברים שאני צריך ללמוד כדי להיות יהודי, אבל מצד שני באמת צריך לדאוג לפרנסה העתידית. האם לשאוף להיות תלמיד חכם, או להסתפק במועט בתורה ולהתמקצע בדברים אחרים? אני גם מפחד לעזוב את עולם בית המדרש, מפחד להתקלקל ולהתקרר בעולם שבחוץ. בקיצור, אני נורא מבולבל. מה ה’ רוצה ממני?

שלום רב. קודם כל אשריך שיש לך התלבטויות כאלו, מה רצון ה’, ואתה רוצה ומבקש לכוון לרצונו במדויק. אשרי העם שאלו שאלותיו! שאלתך אכן נוגעת בנושא מאוד חשוב ומשמעותי, לכל אדם, ובפרט לבעלי תשובה. אשתדל לפרוש בפניך את מכלול ההיבטים של הנושא, על מנת שתוכל לגזור מכך תשובה נכונה ומתאימה עבורך. בפתח הדברים אציין, שהתשובה מבוססת על שיעוריו והכוונתו של מו”ר הרב שמואל טל שליט”א.

שאלה של סדרי עדיפויות

קודם כל חשוב לדעת שיש חיוב הלכתי שמוטל על כל גבר יהודי לדעת את התורה, לפחות באופן בסיסי. זה חיוב מוחלט, כמו להניח תפילין ואפילו יותר מזה. המצב האידיאלי הוא, לעשות כהדרכת חז”ל ולהתחיל ללמוד את התורה ברצינות כבר מגיל צעיר: ‘בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד’, ואז, בגיל 18 או אחרי צבא, אפשר כבר ללמוד באופן רציני לצורך פרנסה. כמובן שגם אז יש לקבוע עיתים ולשמור על קישור לתורה, כדלהלן. אבל כאשר מתחילים ללמוד תורה באופן רציני רק בגיל 18-20, ישנו סיבוך רציני: צריך גם להתחתן, גם ללמוד מקצוע, גם לעשות צבא וגם ללמוד תורה. אי אפשר לעשות את הכל בבת אחת. ואם כן, השאלה אינה מה צריך ומה לא, אלא: מה קודם למה?

אם לא עכשיו, אימתי?

עכשיו, צריך להכיר את המציאות: אם לא תשב עכשיו כמה שנים טובות בשביל ללמוד תורה – לא תדע כמעט כלום. הסיכויים שתוכל לעשות את זה בהמשך החיים הם קלושים מאוד. מלבד זאת, צריך גם לדעת שאדם אשר לומד עכשיו כמה שנים, כל החיים שלו אחר כך יראו אחרת לגמרי. וגם אם הוא יוצא אחר כך לעבוד עבודה רגילה, מערכת הערכים שלו תהיה אחרת. היחסים בינו ובין אשתו, החינוך שהוא יעניק לילדים שלו, הישרות ביחסים עם החברה, הקשר בינו ובין הקב”ה, הזמנים שהוא יקבע לתורה, הכוונה שלו בתפילה והדקדוק במצוות, הכל יראה אחרת לגמרי. ממש אחרת לגמרי. ובשביל מה אנחנו פה בעולם אם לא בשביל כל הדברים הללו?

לעצור ולבחון

באיזשהו שלב, אחרי כמה שנים שאדם לומד בישיבה, הוא צריך לעצור ולבחון מה קורה איתו. אם הוא רואה שהוא מסוגל להמשיך ללמוד ולהתפתח בתחום התורני, הן מבחינת היכולת הנפשית לעסוק בתורה במשך שנים, והן מבחינת היכולת לפרנס משפחה – שימשיך בדרך זו. אבל אם הוא רואה שלא – אז הגיע הזמן ללכת לדאוג לפרנסה באפיקים אחרים, אחרי שיש לו בסיס איתן של תורה.
תשאל אותי: ומה קורה עם אדם שאחרי כמה שנים בישיבה, הוא מרגיש שהוא צריך לצאת לעבוד? עכשיו, כשיש לו כבר שני ילדים, הוא יתחיל ללמוד כמה שנים בשביל מקצוע? התשובה היא: כן! אני מכיר לא מעט אנשים שעשו את זה. זה אמנם לא הכי נוח ולא הכי אידיאלי, אבל זה כורח המציאות, בגלל שבגיל צעיר לא חינכו אותנו נכון. מה לעשות. בשנים הללו יש הורים שעוזרים, אם הם יכולים, כמו שהורים בכל מגזר שהוא עוזרים הרבה פעמים לממן את הלימודים של הילדים שלהם. ואם ההורים לא עוזרים, אז יש צורך לעשות יותר מאמצים. בדרך כלל גם האשה עובדת. כיום נשים עובדות כמעט בכל משפחה, לא רק של אברכים. אכן, יכול להיות שתהיינה כמה שנים יותר לחוצות בפרנסה, אבל אם ברור שבסיס של תורה וקדושה זה מעל הכל, אז גם ברור שזו ברירת המחדל המועדפת.

סדרי עדיפויות

הכל זה שאלה של סדרי העדיפויות בחיים. הרי גם אדם שחותם לצבא-קבע, לדוגמא, אשתו כמעט לא רואה אותו, הוא מסיים את הצבא בגיל מאוד מאוחר ורק אז מתחיל ללמוד מקצוע. אבל כיון שברור לו ולאשתו שהם עושים דבר אידיאלי, אז הם מוכנים לזה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בלימוד תורה. נכון, יש פעמים שקצת יותר קשה. אני לא מנסה לייפות את הכל. אז לא תמיד קונים מילקי וגבינה צהובה. לא קונים בגדים כל שני וחמישי ועד שקונים אופניים לכל ילד, לוקח זמן. גם רכב אין לכל אברך. הרבה אברכים מלמדים או עובדים קצת מן הצד, להשלמת מחיה. כן, לפעמים זו הקרבה. אבל הקרבה שמשתלמת. אתה יודע למה אתה מקריב ויש לך הרבה יותר כוחות. דבר אחד אני יכול להבטיח לך: מי שלומד כמו שצריך – ואני לא מדבר על מי שמבזבז את הזמן, שאז ברור שהוא צריך לצאת לעבוד – אין לו שום מסכנות מקצת צמצום. החיים שלו ושל אשתו הרבה יותר שמחים, הרבה יותר מלאים, הרבה יותר מאושרים. השקר של העולם הזה היא אחיזת העיניים, כאילו מי שיש לו את כל הכסף למה שהוא רוצה, הוא הכי מאושר. האמת היא הפוכה לגמרי: יש לו הכל, אבל הוא לא מאושר.

לבנות את המשולש הפרטי

עוד שאלת: “האם לשאוף להיות תלמיד חכם או להסתפק במועט בתורה ולהתמקצע בדברים אחרים?”
ובכן, זו שאלה מאוד אישית, שמשתנה לפי האדם, כוחותיו ומצבו.
ראשית, אני מדגיש שוב, שכל אחד מאיתנו מחוייב להיות מקושר ומחובר לתורה. זה צריך להיות חיבור עמוק ורציני. להכיר את התורה, לאהוב אותה, לדעת איך ללמוד אותה. את הנדבכים הללו עלינו לבנות בשנים הראשונות של לימוד התורה: הכרת התורה, יגיעה בתורה וקישור אליה: ‘בהתלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך’. בכל אשר האדם הולך, התורה איתו. בזה כולנו צריכים להשתדל וכל אחד יכול לזכות לזה ע”י הלימוד, התפילה, התבוננות אישית ועבודת המידות. את זה כולנו מחוייבים בכל מקרה, כפי שהדריכו חז”ל: ‘התקן עצמך ללמוד תורה’. וגם אחר כך יש חובת קביעות עיתים ושיעורים, ושימוש תלמידי חכמים, כלומר להיות איתם בקשר קרוב ככל שמתאפשר. מדהים לראות עד כמה הקשר הזה לתורה הוא מוכרח, כמו צורך בחמצן לכל יצור חי. עד כמה הקשר לתורה מרומם את האדם בכל מעשיו, ועד כמה האדם נוטה לעשות שטויות ולהיגרר לדברים לא טובים כאשר אינו מקפיד על כך.
לאחר כל זאת, נראה שהעיקרון המנחה צריך להיות לפי הנשמה האלוקית הטהורה שבאדם שאמורה לכוון ולהוביל אותו למילוי ייעודו ותפקידו בעולם. יש משולש שצריך שיעמוד לנגד עינינו. כל אחד צריך לבנות את המשולש שלו:
1. צלע אחת היא של החשיבות.
2. צלע שניה היא של הקשר הנפשי.
3. צלע שלישית היא של יכולת הקיום.

1. החשיבות – אחת מהמשימות החשובות בדורנו היא להעמיד לעם ישראל תלמידי חכמים גדולים ואמיתיים, מחנכים ומשפיעים. אבל יש חשיבות גדולה גם בבניית אנשים עם חיים מתוקנים כמו שלימדו אותנו חז”ל: ‘איזהו קידוש ה’? פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים מעשיו’. אנשים אלה חיים באמת את האמונה שלהם בכל מעשיהם, יש בהם ישרות והגינות ושמחה וסבלנות, ודואגים לפרנס את משפחתם בכבוד.

2. הקשר הנפשי – יש מי שעוסק בתורה כל היום בדביקות עצומה לשם שמים, הוא משרה שכינה בישראל, ‘מקרב את הגאולה, זוכה לדברים הרבה וכל העולם כולו כדאי הוא לו’. אולם אדם שלומד תורה ומתאמץ, ואף על פי כן מרגיש שרק זה לא מספיק לו, וכשהוא עוסק בדברים חשובים אחרים הוא מרגיש מלאות ושמחה וגם לימוד התורה שלו ברמה טובה יותר – אזי עליו לדעת שזו קריאה נשמתית לעסוק גם בתחומים אחרים. חז”ל לימדונו שיש אנשים שעיקר עיסוקם צריך להיות בתחום אחר.

3. יכולת הקיום – התורה מדריכה אותנו לחיות בצורה מכובדת. לא פחות מדי ולא יותר מדי. מוטל על האדם חיוב לדאוג לפרנסתו ושההכנסות תהיינה מאוזנות עם ההוצאות. לפחות לטווח הרחוק, ברור שמשפחה צריכה להתקיים בכבוד. לא צריך שהכל יהיה נוצץ ומעודן, אך אם משפחה חיה בצמצום רב ומרגישה בלחץ נורא, זה דבר מאוד לא טוב. צריך להשקיע בהשגת פרנסה. ‘השלך אל ה’ יהבך והוא יכלכלך’, אך ה’ יעזור לך אם תשתדל. אדם שחי מהלוואות, אין זו דרכה של תורה, בעוד הוא ברוך ה’ בריא ואחראי לעצמו. ויש לזה גם הרבה השלכות שליליות על הזוגיות והילדים וגם על עבודת ה’. ולכן אם אדם רואה שאין לו אפשרות לפרנס את משפחתו בכבוד מעיסוק בתחום התורני, גם אם יש לו סיפוק בתחום זה, עליו לצאת לעבוד.
‘והעיקר (לא) לפחד כלל’…

לגבי הפחד להתקלקל, באמת יש מה לפחד. אמנם ר’ נחמן אמר ש’העיקר לא לפחד כלל’, אבל חז”ל כבר עמדו על כך שכל פחד הוא לא טוב, חוץ מפחד ליפול מיראת שמים ועבודת ה’. לצערנו, העולם מחוץ לבית המדרש הוא מאוד חילוני ומאוד מבלבל ומקרר. בקלות אפשר ליפול ולאבד מה שבנית. ולכן כשיוצאים ללמוד מקצוע ולעבוד, צריך להקפיד על כמה דברים:

א. לקבוע עיתים נכבדים לתורה, רצוי מאוד עם חברותא קבועה ומחייבת.

ב. לבחור את מקום הלימודים והעבודה בהתאם לאווירה וליכולת לשמור על עצמך. יכול להיות שזה מצמצם את האפשרויות, אבל השיקול הרוחני הוא שיקול משמעותי מאוד.

ג. להתפלל על כך כמובן, בכל יום, שנזכה להיות עם ה’ ולהרגיש את נוכחותו ולקדש את שמו, גם בעולם המעשה. על זה אמר דוד המלך: ‘אתהלך לפני ה’ בארצות החיים’, ופירשו חז”ל שעל פי פשוטו אין הכוונה לעולם הבא, אלא דווקא ל’מקום שווקים’, שגם שם אומר דוד שהוא מתהלך ‘לפני ה”.

בהצלחה רבה!!

ראה גם: חביבות האדם בעיני ה’