
רווק מבוגר חושב, שאשתו צריכה להיות כלילת השלימות עבורו. תשובתו המאלפת של הרב אביחי מאירה יסודות בחיי נישואים החשובים לכולנו
שלום הרב,
אני רווק מבוגר שנפגש כבר עם עשרות בנות פגישות שידוכין ועדיין לא התחתן.
לאחרונה חבר פתח אותי להתבונן בעצמי יותר ולבחון, האם באמת אף אחת מהבנות איתן נפגשתי לא היתה מתאימה עבורי, או שמא יש משהו אחר שמעכב אותי לקבל החלטה ולהתחתן.
היה קשה לי להודות, אבל אחרי הרבה התבוננות ביחד אתו הגענו למסקנה מפחידה: אני בעצם פוחד להתחתן ולהיכנס למחויבות. אני יודע שהנישואין זה לא רק אהבה. הם אתגר מאוד לא פשוט, עבודה קשה ומאומצת, הרבה עבודת המידות, טרדות, ויתורים, בירוקרטיה, ועוד דברים שבאים יחד. ולכן יש לי בעצם איזה מודל פנימי שבניתי לעצמי שאשתי צריכה להיות התאמה מדויקת עבורי, כלילת השלימות, באופן שלא יתגלעו כלל חילוקי דעות וצורת מחשבה שונה; באופן שיוריד ממני את הפחד מצורך בוויתור, בהתגמשות, בהשתנות, בהתפשרות; באופן שיבטיח לי אהבה מלבלבת ומלאת עוצמה; באופן ש”יצדיק” את ה”מחיר” שאני “משלם” בזה שאני נכנס למסגרת כובלת ומלחיצה. אני מקווה שאינני נשמע מוזר, אבל זו בעצם היתה התפיסה הלא-מודעת שלי עד כה.
אני גאה בכך שהסכמתי לקלף את המסכות ולהודות בזה, אבל לא יודע לתת לעצמי תשובה איך לחשוב אחרת. תודה מראש.
שלום רב,
אכן, כל הכבוד על המוכנות להודות בכך שתפיסה מוטעית היא שהביאה אותך עד הלום. אין זה פשוט כלל להודות בטעות שבעצם מטילה כביכול את האשמה עליך בזה שאתה עדיין רווק. אתה לא נשמע מוזר, משום שלצערי ישנם רבים, רבים מדי, וגם רבות, שתקועים בתפיסה דומה לשלך מכל מיני סיבות. רווקים ורווקות רבים לא מוכנים להיפתח להתבונן ולבחון האם הם אכן צריכים לשנות את התפיסה.
החיים עודם לפניך ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא..
בע”ה נשתדל לפרוש כאן את הסתכלות היהדות הרעננה והנפלאה על כל עניין הנישואין, ומתוך כך תתבהר ממילא התשובה לשאלתך. שכן צריך פשוט לשנות גישה.
למה להתחתן?
ראשית לכל, חשוב לתת את הדעת על השאלה הבסיסית: למה בעצם להתחתן?
באופן פשוט, יאמר כל אדם מן הרחוב כי מתחתנים בשביל אהבה. אבל, כמו שכתבת בשאלה: “הנישואין זה לא רק אהבה. הם אתגר מאוד לא פשוט, עבודה קשה ומאומצת, הרבה עבודת המידות, וטרדות וויתורים, בירוקרטיה, ועוד דברים שבאים יחד”. ומה עושים כאשר האהבה לא מלבלבת, וכאשר מגלים הרבה חסרונות אחד בשני?
אכן, זוגות חילוניים וגויים שמגלים את “הפרצוף האמיתי” כביכול, של הנישואין, ממהרים להתגרש, או שמראש נמנעים מלהתחתן ומעדיפים לחיות ביחד ללא נישואין, דבר שכמובן אסור באיסור חמור על פי התורה, משום שמודל התורה לזוגיות הוא דווקא על ידי נישואין ומחויבות הדדית.
ניתן היה לומר שבאמת הנישואין על פי היהדות לא נועדו בשביל אהבה, אלא האהבה היא רק מתנה שזוכים לה כאשר פועלים נכון. אלא הנישואין הם צורך אנושי כדי למצוא שייכות ולהקים בית וליצור חיים על ידי הבאת צאצאים. יש אף האומרים כי הנישואין נועדו בשביל לתקן את המידות, שכן האדם נברא על מנת לתקן את מידותיו, ואין לך מקום שבו תיקון המידות בא לידי צורך וביטוי יותר מאשר בחיי הנישואין, בהם הקשר התמידי והלוחץ מחייב עבודה על המידות אינטנסיבית ביותר. אכן, חז”ל אף כינו את חיי הנישואין “ריחיים בצאוורו”, ואף אמרו על הפסוק “טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו” – “זה עול אשה”!
אבל, קשה לקבל גישה זו. לפי הגישה הזו הנישואין הם רק מנוע עבור דבר אחר, כאילו אין להם חשיבות עצמית. אולם אין לך דבר גדול ושמח ועושה רושם ביהדות כמו שמחת נישואין, עליה תיקנו 7 ברכות ו7 ימים של שמחה גדולה. אנחנו גם מברכים תחת החופה: “אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדווה אהבה ואחווה ושלום ורעות”. רואים מכאן באופן בולט וברור כי מטרת הנישואין היא לזכות בכל הדברים הנפלאים הללו. גם מפשטי הפסוקים בפרשת בראשית ניתן לראות את מטרת הנישואין. לאחר שהאשה נוצרה מצלעו של האדם, מספרת התורה שהאדם שמח בה שמחה רבה והרגיש את ההתאמה ביניהם. הזוהר עומד על ההתלהבות והמתיקות של מילות האדם לאשתו: “‘זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי’ – להראות לה שהם אחד ואין פירוד ביניהם כלל. ‘לזאת ייקרא אשה’ – זו היא שלא יימצא כמותה, זו היא יקר הבית, כל הנשים לעומתה כקוף בפני אדם… הכל להמשיך אותה באהבה ולהידבק בה” (זהר ח”א דף מט ע”ב). ואז קובעת התורה: “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. זאת אומרת שהאיש והאשה הם שלימות אחת במהותם שאמורים להתחבר ביחד ולהתאחד אחדות שלימה מחדש.
חז”ל אכן הדגישו כי יש בנישואין מימד של “עול” וכי עבודת המידות היא חלק מהותי מן הנישואין, ולא משהו כדרך אגב. אולם באמת עניין הנישואין הוא עניין עצמי, והוא עמוק הרבה יותר. אם נבין מהי באמת “אהבה”, ממילא נבין גם למה ה’ הטביע בנישואין את ההכרח של עבודת המידות.
מה זו “אהבה”?
ישנה אמירה ידועה אשר אומרים בדרך כלל בשם הרב דסלר מחבר ספר “מכתב מאליהו”, שאהבה זו נתינה לאחרים ואילו תאווה היא לקיחה לעצמי. אלא שגם את האמירה זו יש להבין. האם כל מושג האהבה הוא רק נתינה ותו לא? והרי אדם יכול לתת הרבה למישהו גם בלי שהוא בכלל אוהב אותו, ואפשר גם לאהוב מישהו או משהו בלי שאני נותן בפועל. אז איך יש להבין את הגדרת האהבה, איך יש להבין את הבדל בין אהבה לתאווה, ואיך יש להבין את דברי ה”מכתב מאליהו”?
התשובה האמיתית, על פי המבואר במקורות רבים ביהדות, היא שהגדרת האהבה היא: חיבור. לאהוב משהו, פירושו להתחבר אליו. כך זה לאהוב נוף, לאהוב ספר, לאהוב רב, לאהוב תורה, לאהוב עבודה, לאהוב חבר, לאהוב אשה. ואכן, המילה “אהבה” בגימטריא היא 13, וגם המילה “אחד” היא בגימטריא 13. אם כן אהבה=אחדות. באמת עצם המספר 13 הוא מספר שמבטא שלימות על גבי שלימות, שכן 10 זהו מניין שלם, וכן 3 זה מניין של אחדות בין שני הפכים – אחד ועוד אחד שיוצר דבר שלם, סינתזה. לכן 13 זהו גיל בר המצווה, גיל של הבשלה. יתר על כן: “אהבה” ועוד “אהבה”, או “אחד” ועוד “אחד” שווה 26, שזו הגימטריא של שם ה’ המפורש. שכן כידוע: “זכו – שכינה ביניהם”, כאשר ישנה אהבה משני הצדדים, שורה השכינה. וכדברי חז”ל שהשכינה אינה שורה במקום פגום, אלא רק במקום שלם.
החיבור והשלימות זוהי מטרת כל הבריאה: העולם נוצר מאחד, היה שבירת הכלים, פירוד ופיזור (בלשון הקבלה
שלב זה נקרא “עולם התוהו”), והמטרה של העולם הזה היא להחזיר את הדברים לשורשם העליון, להחזיר את הדברים לאיחוד מחודש, על ידי עבודת הנבראים – אנחנו. הדבר דומה לתמונה גדולה שנחתכה לחלקים רבים וכעת יש לנו משימה להרכיב את כולה בעצמנו (העולם הזה נקרא בלשון הקבלה “עולם התיקון”, לא משום שהוא כבר מתוקן לחלוטין, אלא משום שהוא נוצר עם פוטנציאל ואפשרות של חיבור מחודש, עליו עלינו לעבוד לאורך כל שנות ההיסטוריה). ככל שיוצרים יותר חיבור, כך מתקנים את העולם יותר. ולכן החיבור והשלימות ביהדות זה משהו כל כך חשוב. התפילה מסתיימת ב”שלום” ו”אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום”.
ואכן ניתן לראות, כי כל אושר ושמחה בחיים, הם תוצאה של חיבור והרמוניה. וכל כאב וצער הם תוצאה של פירוד, חלקיות, חיסרון.
לאחר שהבנו שאהבה היא בעצם חיבור, נשאלת השאלה: אם כך, מה ההבדל בין אהבה לבין תאווה? הרי בשניהם יש חיבור! הרי גם כשאדם אוהב את השניצל הוא “מתחבר” אליו… וגם כאשר מישהו לוקח אשה לשם תאווה הוא מתחבר אליה פיזית. אם כן אי אפשר לומר שכל חיבור הוא אהבה!
אלא כאן נכנסת ההגדרה הנכונה לעיל בדבר ההבדל בין אהבה לתאווה: אהבה זהו חיבור שמתוכו יש נתינה, ותאווה זה חיבור שמתוכו יש לקיחה, וממילא זה יוצר פירוד. זו נקודת השקר שבתאווה לבדה: הנפש נמשכת אליה בגלל החיבור שגנוז בעניין, אבל בעצם זהו פירוד. הזוהר הקדוש לימד אותנו כי הסטרא-אחרא מתחילה באחדות אולם מסיימת בפירוד, והסטרא דקדושא – להפך: מתחילה בפירוד ומסיימת באיחוד.
מטרת הנישואין
וכאן נתקדם שלב נוסף: המרכיב היסודי ביותר בעניין הפירוד והחיבור בעולם, הוא החיבור שבין הזכר לנקבה. בתורת הסוד מבואר כי לכל דבר בעולם יש צורה של זכר ונקבה. הזכר תמיד הוא המשפיע והנקבה היא המקבלת והמפתחת. כך באדם, כך בבעלי החיים, כך בצומח, ולפי הקבלה כך גם בדומם: שמים וארץ, אור וצבע, שמש וירח, אנרגיה וחומר, פרוטון ואלקטרון באטום, מטען חיובי ומטען שלילי בחשמל, יום ולילה, קיץ וחורף, ועוד.
גם בדברים רוחניים יש זוגיות כזו: הקב”ה והשכינה, הבורא והנבראים, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, הכרובים בקודש הקודשים. גם רב ותלמיד הם בעצם אותה בחינה של זכר ונקבה, ויש לזה הרבה הרבה השלכות נוספות.
רק כשהדברים מחוברים ביחד, יש משהו שלם שיכול לעשות פירות. הסימן לפירות הוא הולדת הילדים מכוח החיבור, אבל זה מתחיל מתוך הפירות הרוחניים של שלמות, הוצאת הכוחות אל הפועל, של הזכר והנקבה ביחד.
ממילא בדיוק כך בנישואין – שאלנו מהי מטרת הנישואין. כעת יש בידינו תשובה: המטרה היא – להתחבר, להתאחד, להגיע לשלמות. ולמה זה כל כך חשוב? משום שלשם כך ברא ה’ את העולם כולו – שיגיע לשלמות דווקא מתוך הפירוד.
ממילא אפשר להבין את הדבר המדהים עליו הצביעו חז”ל, כי “שם ה’ נמחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו”. דברים אלו נאמרו לגבי מקרה שבעל חשד באשתו שבגדה בו והזהיר אותה לא להתייחד עם איש פלוני והיו עדים אח”כ שהתייחדה איתו. הבעל היה מביא את האשה לבית המקדש ושם נערכה לה “בדיקת אולטנסאונד רוחנית”, האם אכן היתה בגידה או לא. הבדיקה נעשתה על ידי כתיבת הפסוקים שבתורה בדיו על קלף ולאחר מכן הכנסת הקלף אל מים ושתיית האשה את המים. בפסוקים הכתובים מוזכר כמה פעמים שם ה’ המפורש, אשר נמחק על ידי המים. מכאן למדו חכמים שהקב”ה מעדיף ששמו יימחק, למרות שסתם כך יש איסור חמור בדבר, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. לכאורה קשה להבין את ההיגיון בדבר: הרי שם ה’ הוא היסוד של כל הבריאה, כל הברואים העליונים והתחתונים נבראו וקיימים עלי ידי שם הוי”ה. כיצד ייתכן שיש משהו גדול מזה אשר בעבורו שם ה’ נדחה? אולם לפי מה שבואר לעיל אנו מבינים שהבריאה כולה נבראה בשביל להביא את העולם לחיבור ושלימות, להחזיר אותו לאחדות עם בורא העולם מכוח האחדות שנוצרת פה למטה.
עבודת החיבור בנישואים
ידועים ומפורסמים דברי חז”ל כי איש בלא אשה לא נקרא “אדם”. זאת בהתבסס על הפסוק בפרשת בראשית: “זכר ונקבה בראם וייקרא את שמם אדם”. אולם צריך להבין את האמירה הזו. הרי אנו רואים שגם איש לבד או אשה לבד יכולים לתפקד לבד! ראיתי הסבר יפה ומשמעותי בספר “בנין הבית”, שה’ באמת יכול היה לברוא את זה שלאיש יש חלק מהחושים ולאשה יש אחרים ואז היינו רואים במוחש שכל אחד הוא חצי, אבל אז היה זה דו-שיח של חרשים, לא היה מצע משותף לחיבור. ולכן ה’ עשה את הדברים בצורה מתוחכמת יותר: כל אחד הוא בעצם קומה שלמה, אבל יש את המבט והכישרונות הזכריים, ויש את המבט והכישרונות הנקביים על כל המציאות. מפורסם שמצד אחד “בינה יתרה ניתנה באישה”, ומצד שני “נשים דעתן קלה”. מפורסם שגברים עובדים יותר על פי השכל ונשים יותר על פי הרגש. ההסתכלות הגברית וההסתכלות הנשית שונים זה מזו. ובשביל להגיע לאיזון צריך את שני המבטים. בלי שניהם אין איזון. זה לא שיש מבט שהוא יותר אמיתי מהשני, אלא זה שני צדדים שונים ומשלימים. לפעמים אפשר ממש להבחין אם אדם נשוי או לא, דרך צורת ההסתכלות שלו על המציאות. וככל שהוא נשוי יותר שנים ועשה עבודה נכונה, ניתן לחוש בעליל את ההסתכלות השלימה יותר שלו.
אם כן, בעצם המטרה היא להגיע לאחדות, והאחדות היא על ידי שני הפכים שכל אחד נותן את הצד שלו ולומדים לעבוד ביחד ומגיעים לשלמות. אם זה היה אותו דבר, לא היה מה להשלים.
ממילא אנו מבינים כאן דבר עמוק ויסודי: חיי נישואין וזוגיות כרוכים “בילד אין” בעבודת המידות אינטנסיבית, בכוונה תחילה. שכן עבודת המידות היא זו שמאפשרת את החיבור. עבודת המידות בעצם מקלפת את קליפות האגו והחיצוניות של כל אחד, וממילא מאפשרת חיבור. לכן כל המשימה היא: לעבוד על המידות כדי לאפשר את החיבור. המטרה היא החיבור, והאמצעי לזה היא עבודת המידות.
שלמות החיבור על פי תורת הקבלה
בתורת הקבלה הדברים דלעיל מקבלים ממשות ומוחשיות.
ידוע שיש 10 “ספירות” אלוקיות – מידות עליונות, אשר על ידן ה’ ברא ומנהל את כל העולם על כל פרטיו. ידוע כמו כן שמידות עליונות אלו מקבילות לגמרי לגוף האדם, “כי בצלם אלוקים עשה את האדם”. 3 ספירות המחשבה (חכמה, בינה ודעת. ראשי תיבות חב”ד), הם כנגד 3 החדרים שבמוח. ו-7 ספירות הבניין הן מידות ההוצאה לפועל, שהם כנגד אברי הגוף מהראש ומטה.
והנה, ספירת חסד היא כנגד זרוע ימין, גבורה – זרוע שמאל, תפארת – חזה ולב, נצח והוד – 2 רגליים, יסוד – אות ברית קודש (תימצות של כל השפע שבאברים שמשפיע הלאה את כוחו). והנה נשארה הספירה האחרונה – ספירת המלכות. אולם לאיזה אבר בגוף האדם היא מקבילה? הרי לא נשארו יותר אברים…
אלא, המלכות – זו האישה! המלכות תמיד עומדת בפני עצמה ותפקידה להתחבר אל כל הספירות שמעליה. ידוע שהמלכות משולה ללבנה – אין לה מעצמה כלום, היא מקבלת את כל השפע מהאיש. אבל היא היחידה שמסוגלת לקחת את השפע ולצקת אותו לתוך כלים מעשיים וליצור מזה חיים חדשים. לבנות הכל מתוך השפע שמקבלת. היא עצמה כלום, אבל בלעדיה גם אין כלום.
ניתן לראות את הקביעה הזו בכל הרבדים:
מבחינה פיזית: הגבר נותן את הזרע, שזה דבר שכל הזמן מיוצר מחדש, זה הכוח הדינמי שפורץ ומבקש להבקיע ולהגיע אל הביצית הסטאטית. אבל רק אצל האישה יכול להתחולל היריון. וההיריון הוא לקיחת השפע שניתן על ידי המשפיע ופיתוח של חיים חדשים לגמרי.
כמו כן, הגבר אחראי להביא הביתה את הפרנסה. על זה הוא גם מתחייב בכתובה, אבל האישה היא זו שלוקחת הכל ובונה את הבית, מקשטת, דואגת שיהיה חמים ונעים, מבשלת ומכבסת, ויוצקת הכל לתוך הכלים של הבית.
וגם מבחינה רוחנית: הגבר הוא זה שאחראי להביא הביתה את התורה, הערכים, הדעת, אבל מי שבשורה התחתונה מחנך את הילדים זו האמא.
בזוהר גם מבואר בפירוש שהאיש והאישה ממש מאוחדים בעולם הבא גם כן, באותה מחיצה, בלי פירוד כלל.
ההשלכות של ההבנה הנ”ל לגבי פגישות
אחרי שהבנו כל זאת, ממילא ברור שאין צורך ואין טעם לחפש בפגישות התאמה מדויקת של דמיון. הרי ברור שיש הבדלים, גם הבדלים מנטליים פשוטים של משפחות שונות והרגלים שונים, וגם הבדלים מגדריים – הוא איש והיא אשה. שני עולמות שונים, מגיבים שונה, חושבים שונה, מתייחסים שונה. אבל זו בדיוק העבודה של החיבור.
ולכן, גם אחרי הנישואין, כאשר מגיעים לחילוקי דעות, כאשר מרגיזים אותי צורת התגובה שלה או שלו, המחשבה, סדרי העדיפויות, אז אני לומד/ת את זה שהשני שונה וכך משלימים אחד את השני. צריך ללמוד לפתח את ההקשבה כדי ללמוד את הראייה של בן הזוג השני, ולא להסתגר בצורת המחשבה וההסתכלות שלי.
ישנו פלא גדול שמבחינים בו בנישואין: דווקא ככל שאדם יותר מקבל את השני ומתגבר במצבים שונים, דווקא זה מביא לחיבור הרבה יותר גדול בין שניהם. גם פלא זה מובן לאור הדברים לעיל: על ידי ההתגברות בעצם שברת עוד מחיצה שהפריעה לאפשרות החיבור ביניכם.
ועוד הבנה מעשית חשובה: כאשר מובן ששני בני הזוג הם שלימות אחת ביחד, שהם בעצם נשמה אחת בגופים מחולקים, אזי גם כשמגלים שיש חסרונות שונים (ובוודאי מגלים… אין אדם מושלם!), אזי כמו שאדם לא יוותר על עצמו כשהוא מגלה בעצמו חסרונות, כך בדיוק הוא לא מוותר על אשתו, אלא שמח בזה ומבין שזה חלק ממטרתו בעולם. כאשר זוכים להגיע לחיבור אמיתי, ממילא יש השראת שכינה, אחדות, ושמחה גדולה גדולה.
זה החיבור הכי עוצמתי, חוץ מהחיבור לקב”ה. בספר ראשית חכמה מובא שמי שלא נשוי אינו יכול להגיע באמת לאהבת ה’. אלו קומות שבנויות זו על גב זו.
סיכום
הנישואין הם אתגר מאוד לא פשוט, עבודה קשה ומאומצת. אך לשם זה נברא העולם, וה’ רוצה את העבודה הזו. כמו כל דבר אמיתי בחיים, אי אפשר לקנותו באמת אלא על ידי עמל, עקשנות ומאמץ. כך קונים מקצוע משמעותי, כך קונים חברות אמת, כך בונים קשרים, כך עמלים על יצירה, כך קונים תורה, חיבור לה’, חינוך ילדים ועוד ועוד. אכן יש קשיים, אך אפשר וצריך להתגבר עליהם, וזה שווה את זה. כאשר יש עבודת חיבור נכונה, התחושה הראשית היא אכן תחושה של שלימות, של השראת שכינה ואהבה ואחווה ולא של קשיים. גם בתקופות הקשות, זו הכותרת. וככל שמשקיעים יותר כך גם השכר גדול יותר, והנישואין מביאים לשמחה המשמעותית ביותר ונותנים לבני הזו באמת ובתמים “ששון ושמחה, גילה רינה דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות”.
אז אם בכל מקרה נדרשת עבודת המידות ועבודת חיבור, מה בכל זאת צריך לבדוק ולחפש בהיכרות שלפני הנישואין? צריך לבדוק שיש פוטנציאל נכון לקשר, לחיבור ולעבודה משותפת – שיש התאמה שכלית ורוחנית, שאיפות משותפות, תחומי עניין משותפים, ש”משדרים על אותו גל”, שישנה עבודת המידות ומוכנות להשתנות ולהתקדם, ושהקשר הוא לפחות כמו קשר בין שני חברים טובים שנהנים זה בחברתו של זה ושמחים אחד בשני. האהבה ותחושת השלימות וגם הגעגועים ייווצרו בהמשך כתוצאה מהבניה המשותפת, הההשקעה ההדדית וההליכה אחד לקראת השני.
עד כאן הדרכה כללית. לגבי מציאות כמו שלך, תרשה לי להוסיף עוד הארה חשובה: דווקא אדם שנפגש עם הרבה בנות ופסל לא מעט מכל מיני סיבות, כמו שציינת, עשוי לפסול אחר כך עוד הרבה בנות פוטנציאליות לנישואין, בגלל המחשבה: הרי על דבר פלוני כבר פסלתי בעבר, אז איך ייתכן שלבסוף אתחתן עם מי שיש לה את אותה בעיה, ואולי אף באופן גרוע יותר? וכך נוצר מצב, שככל שהוא נפגש יותר, כך גם הסיכוי שלו לקבל החלטה חיובית הולך וקטן יותר ויותר. לכן, כמו שכתבנו, צריך כעת לעשות שינוי גישה, ולהסכים לקבל את החסרונות שרואים, כאשר הם מתגמדים אל מול כל הטוב וההתאמה שיש בקשר, שכן אין אדם מושלם ללא חסרונות, וכמו שהארכנו להסביר – עבודה צריך בכל מקרה, וטוב שכך!
בהצלחה!!