להחמיא כלפי מעלה

יש אנשים שאינם מוכנים לקבל מחמאה גם כאשר היא נכונה. האם יש בכך נזק למצבנו הרגשי והרוחני? האם אפשר להתגבר על הסיבות לסירוב ולהפוך את המחמאה למשהו שמקרב אותנו לה’?

קרה לך פעם, שבא אליך מישהו ואמר: “ראיתי אותך היום משחק כדורסל, שחקת מעולה”, או שאמר לך: “כל הכבוד! איך סדרת את החדר יפה!”, “כמה שאתה צדיק!”, או לחילופין: “איזה מתמיד אתה!”
ומייד אתה מתכווץ בתוך עצמך, בטענות שונות: “זה לא אני!”
או לחילופין: “שחקתי גרוע בכלל”
או למשל: “אם היית יודע כמה עברות יש לי, לא היית קורא לי צדיק!”
והמתמיד יענה: “הלואי שהייתי באמת מבין מה שאני לומד!”
תירוצים מתירוצים שונים, העיקר, לא לקבל את המחמאה שנתנו לך. אמנם הרבה פעמים אתה מאוד רוצה ושמח במחמאות, אך כשהם ניתנות, אתה מייד מהסס לקבל אותם.
ישנם כאלה שמוכנים בשביל מחמאה, להיות שנים ארוכות בסיירת בצבא, או להתמיד על לימודם שעות ארוכות. אך ברגע שמחמיאים להם, הם מתגוננים.
מדוע? למה אנשים לא מוכנים לקבל מחמאה שנתנו להם, כאשר המחמאה היא אמיתית?
אין הנידון כאן, כאשר המחמאה כלל אינה אמיתית. משום שכשמחמאה לא אמיתית, התגובה בדרך כלל שונה לחלוטין. זאת אומרת: אם יגידו לך שאתה “רץ הכי מהר בעולם”. אז במקרה הטוב, אתה תתקן את הטעות שנפלה למחמיא, או שתצחק מהבדיחה, או שאפילו לא תתייחס למחמאה.
אך כאשר המחמאה כן קשורה אליך באיזה אופן שהוא, למה אתה בורח ממנה?

מדוע לא רוצים לקבל מחמאה?

הסיבות שמצאנו מדוע אנשים לא מוכנים לקבל מחמאות הן:

א.  מחויבות – הרבה אנשים טוב להם היכן שהם נמצאים, וברגע שהחמאת להם, זה מחייב אותם, והם חוששים מכך. לדוגמא: ישנם ילדים שכשמחמיאים להם שהם הצליחו מאוד במבחן מסויים, הם ישר מתגוננים: “המבחן היה ממש קל” או “נחשתי את התשובות”, בכדי שלא יצפו מהם להצליח יותר. הם חוששים שזה שהם הצליחו יחייב אותם. עוד דוגמא, כשאשה אומרת לשכנה שלה: “איך הבית שלך נקי!”, למרות שהאשה מאוד שמחה בליבה, היא ישר תתגונן: “במשך חודשיים לא ניקיתי אותו, הגיע הזמן! לא?!”, והסיבה פשוטה, היא פוחדת לקבל את התדמית של האשה הנקייה, שתמיד צריכה שהבית שלה יהיה נקי. שאם היא חלילה לא תעמוד בתדמית הזאת, היא עלולה להרגיש, שהיא לא עומדת במצופה ממנה.

ב.  דימוי עצמי נמוך –אנשים שלא מאמינים שהם באמת טובים. ישנם אנשים שהם לא מאמינים שיצליחו לעשות משהו שראוי להערכה כלשהי. כשאתה מחמיא לבחור: “איזה מתמיד אתה”, הוא ישר זועק בתוך נפשו, וכלפי חוץ: “אני מתמיד?! לא ייתכן! הרי אני כל כך גרוע…”, וממילא הוא משכנע את עצמו ואת הסובבים אותו כמה הוא גרוע, וחלילה לו לקבל את אותה מחמאה.

ג.  בריחה מגאווה –לפעמים אנשים חוששים שהמחמאה תביא אותם לגאווה, חס וחלילה. ולכן הם מסלקים אותה בכל דרך אפשרית. אם החמיאו להם על משהו טוב שעשו, הם מייד נרתעים מכך, בכדי שהם עצמם לא יזקפו לעצמם את אותה מעלה, שהחמיאו להם עליה. אצל הרבה מהם, הם אמנם שמחים שאנשים חושבים עליהם דברים טובים, אך הם לא רוצים לקבל את המחמאה, משום שהם אומרים לעצמם: “אם אקבל את המחמאה, סימן שאני טוב, ואם אני טוב, אני בעל ערך, ואם אני בעל ערך, אני מתגאה, ולכן אני לא רוצה שום מחמאות!” אדם כזה בורח מכל מי שנותן לי מחמאות, ומשכנע את עצמו, כמה הוא לא טוב במה שהחמיאו לי.

הבעיה שבכך

לענ”ד, בכל שלוש הסיבות שהעלנו ישנן בעיות.
א. מחוייבות – אם אדם לא רוצה לקבל מחמאות, בגלל שזה מחייב אותו להשקיע ולהצליח יותר, יש בכך שתי בעיות:

1. חבל שאדם בורח מהשקעה בדברים שהוא טוב בהם. אם החמיאו לאשה, שהבית שלה נקי, מדוע שלא תאמץ את המחמאה, ותשקיע בכך, ובאמת הבית שלה יהיה יותר נקי. למה לפחד מדברים טובים?
אם החמיאו לך שאתה “מתמיד”, למה שלא תאמץ את המחמאה, ותמשיך להתמיד. ממה יש לפחד? אם פעם אחת, לא תצליח להתמיד – לא נורא! מקסימום, המחמאה כבר תהיה לא רלוונטית. ויגידו עליך רק, שפעם היית “מתמיד”.

2. האדם משועבד למה שאומרים לו הסובבים אותו. אם אדם באמת לא רוצה להשקיע יותר מהמחאה שנתנו לו, שלא ישקיע יותר. זה שהחמיאו לו פעם אחת על משהו, אין זה כלל מחייב, מצד האמת. וזה שאדם בטוח שעכשיו הוא מחויב לכך, זאת בעיה, שהוא כפוף ללחצים חיצוניים (אין זה אומר, שלא צריך להתייחס למה שחושבים עלינו, או אומרים לנו, אך אסור חלילה להשתעבד למה שמצפים מאיתנו).

ב. דימוי עצמי נמוך – דימוי עצמי נמוך זאת מחלת הדור. כל כך הרבה בני נוער נופלים למקומות ומצבים נוראים בגלל זה. דימוי עצמי נמוך גורם למחלות שונות עד אובדן נפש, כגון: אנורקסיה, דכאונות, התאבדויות ועוד. אדם שיש לו דימוי עצמי נמוך חייב לעבוד על זה בהקדם האפשרי. יש בזה סכנה נוראית לנפש ולגוף. ומלבד זאת, ה’ נתן לך כל כך הרבה, באיזה רשות אתה מרשה לעצמך, להעריך את עצמך כגרוע? זאת עצת יצר הרע, להחליש את האדם, לומר לו שהוא גרוע ולעולם לא יהיה מוצלח. אגב, מי שיתבונן בזה, יראה שדימוי עצמי נמוך, נובע בשורשו מגאווה.

ג. בריחה מגאווה – הגאווה היא שורש כל המידות הרעות, כפי שכתבו רבותינו. אך צריך לדעת מהי גאווה. הגדרת הגאווה היא, שאדם מייחס לעצמו דברים שאינם שלו.
מכיוון שכל מה שיש בנו, ניתן לנו מבורא עולם, אנו צריכים לייחס את הכוחות שלנו למי שנתן לנו אותם, ולא חלילה לזקוף אותם לעצמנו. גם אדם שעבד על משהו וזכה לו, כגון: אדם עשיר, שעבד הרבה שנים, והצליח להרויח כסף, צריך לייחס את עושרו לה’ יתברך, משום שאלמלא ה’, לא היה לאדם אפילו פרוטה אחת.
חשוב שנדע, שגאווה היא לא רק אמירה חיצונית, אלא בעיקר במחשבתו ובתודעתו של האדם. ישנם אנשים שכלפי חוץ מתנהגים בענווה, ובפנים הם שחצנים גדולים. אדם צריך לבדוק, אם הוא חושב שהכל מכוחו שלו, והוא המוכשר והמוצלח – או שהוא יודע שיש מישהו מעליו, שעזר לו להגיע לאן שהגיע, ובלעדיו, האדם לא היה מצליח כלל, ולכן את נקודות הזכות, יש לזקוף לטובתו.
ולכן כשמחמיאים לבחור על כך שהוא מתמיד, גאון, שחקן כדור סל טוב או כל דבר אחר, הוא לא צריך לייחס זאת לעצמו, אלא למתנת ה’, ולכן אין מה לברוח מהמחמאה.

איך להגיב למחמאה?

טוב, אז מה כן צריכה להיות התגובה, כשמחמיאים לך על משהו טוב שעשית?
לענ”ד, התגובה צריכה להיות כך: “תודה רבה לך. ותודה לה’ שבעזרתו הגעתי לכך”. אמירה זאת בעיקר צריכה להיות במחשבתו של האדם, ולא רק כלפי חוץ. אדם צריך להפנים, שכל מה שיש לו, זה מכוחו של הבורא. ולכן יש לומר – בעיקר לעצמך: באמת אני מודה לך, על המחמאה שנתת לי (משום שהמחמאה מחזקת אותי, ואומרת לי היכן אני נמצא, ושהצלחתי להגיע למקום שניסיתי להגיע), אך תדע לך שאינני מייחס זאת לעצמי, משום שבלעדי ה’ לא הייתי מסוגל לעשות דבר, ולא להגיע כלל למקום שהגעתי או למעשה שעשיתי.

לשמוח במתנת ה’

ואם נשאל: אם כן, כשהאדם מייחס הכל אל ה’, וחושב שהוא אפס (בבחינת: “ואנכי תולעת ולא איש”), יגרם לו גם דימוי עצמי נמוך, ויגיע חלילה לכל הדברים הנוראים, הנגרמים מדימוי עצמי נמוך: עצבות, דכאונות וכולי, וכל זה בגלל שהוא רצה להיות עניו?
התשובה פשוטה: מסקנה כזאת היא שוב טעות. אדם צריך לדעת שהוא בעל ערך, ובעל ערך רב, כי הרי ה’ אוהב אותו, ומחייה אותו, ונתן לו כל כך הרבה. אך לדעת שהערך הרב שלו לא מגיע מכוחו הפרטי, אלא מה’ יתברך. ולכן הוא צריך להיות שמח מאוד, שהרי הוא קיבל כל כך הרבה.
לכן הוא לא צריך להתעלם מהמחמאות שמרעיפים עליו, אלא לקבל אותם באהבה, ולשמוח בהם, ולהודות לה’ שזיכה, אותו להיות ראוי למחמאות שכאלו.

“אשריכם ישראל”.