הרב דוד מירון
מכתב אישי על עשיית שלום בין הורים לילדיהם שחזרו בתשובה
“אני מקנא בך, הלוואי שיכולתי גם אני להאמין כך”.
“אני יודע שאתה חי נכון יותר ממני”.
קשה לתאר את התרגשותי לשמע המשפטים הללו שיצאו מפי אבי, אחרי כל המשברים שעברנו בינינו, אחרי אין סוף ויכוחים, שלא פעם גלשו לטונים מאד לא נעימים, האשמות הדדיות, ובעיקר לניתוק שגרם לשנינו להסתובב זמן רב עם חלל בלב.
הורי, יוצאי נגבה, קיבוץ של ‘השומר הצעיר’, קיבלו קשה מאד את חזרתי בתשובה, שהחלה לפני כ-18 שנה, במיוחד אבי שאצלו גרתי בשנות נעורי לאחר שהורי התגרשו. הדת נתפסה אצלם כ”אופיום להמונים”, ואף גרוע מכך. כ’חסידים’ של יוסי שריד ושולמית אלוני, אפשר לנסות לתאר כיצד הרגישו כאשר בנם הקטן והאהוב, מגדל זקן ופיאות, קובע את ביתו בבת עין, ומגדל את ילדיו במעוז ‘אויבי השלום’.
במשך שנים רבות הפערים בינינו נראו גדולים מדי ולא ניתנים לגישור, כשכל אחד היה מאד צודק באמיתות שלו. בפעם היחידה שנסעתי לאומן, לאחר שהיו לי קשיים בשהותי, לפני העלייה לאוטובוס החוזר לשדה התעופה, באתי לציון ואמרתי ליד רבי נחמן זי”ע: “על מנת שאשוב לכאן, אני צריך יותר בהירות שזה מה שה’ רוצה ממני, ואחד הדברים שמבחינתי הוא נס שיכול לשקף זאת עבורי, זה שאבי ירצה לנסוע איתי לאומן”.
זה אומנם לא קרה עדיין, אבל כעת זה הרבה יותר קרוב.
המפנה החל לאחר עצה שקיבלתי מרב יקר שחפץ בעילום שמו, לאחר ששיתפתי אותו במבוי הסתום שבו אני נמצא עם אבי. הוא שאל אותי:
“מה אביך אוהב לעשות?”
“הוא אוהב לעבוד, בעיקר בגינה”, עניתי.
“אם כך, עזוב את כל הדיבורים ולך לעבוד איתו בגינה!”
באמת זו היתה עצה נפלאה, אליה ניקזתי את כל אהבתי שהסתתרה מאחורי הויכוחים, את כל הרצון הטוב, והכרת הטוב על כל מה שקיבלתי ממנו. אבי הרגיש את זה, ולאט לאט התרכך ונפתח לבו. הוא הרגיש את טוב הלב, את הרצון הטוב, את המידות שבחסדי ה’ התעדנו במשך השנים, חש את הכבוד האמיתי, והשכל של התורה שנמצא בין השורות.
בשלב מסוים אבי רצה שנדבר, וגם נפתח את כל הדברים בינינו, גם הכואבים. אך הפעם זה בא ממקום אחר לגמרי. הוא אמר שהוא מבין את זכותי לחיות את חיי ולגדל את ילדיי לפי ה”אני מאמין” שלי. כך גם לי היה קל מאד להודות בטעויות שעשיתי במשך השנים ולהתנצל עליהן. ואכן זה היה כמעט בלתי נמנע שלא אכשל במצוות כיבוד אב במקום שבו הייתי, בגלל האש הלא מווסתת של תחילת התשובה.
יש עוד כמה עצות טובות שפיתחתי במהלך השנים בקשר בין הורים לילדים, אבל המסר העיקרי שאשמח שיופנם ויופץ, הוא מסר פשוט המסוגל להמשיך שלום בעולם, והוא שאם דואגים לשמור על ה”לב הטוב”, שזה עיקר גדול, כמו שאמר רבי אלעזר בן ערך במסכת אבות, ומנצלים כל הזדמנות להביעו להורינו ממקום כן, במיוחד כשהוא מלובש בעזרה בפועל, אם זה עזרה בעבודה בגינה, אם זה בעבודות הבית, ביקור חולים, הקשבה אמיתית וכדומה. הלב מתרכך ונפתח, ורוב בני האדם השפויים יכולים להפתח לאמת הפשוטה והגדולה הזו, שזכותנו ואף חובתנו לחיות על פי האמת והאמונה שלנו, ולגדל כך את ילדינו, ואף לשמור אותם מרוחות זרות לדרך שאותה אנו משתדלים להנחיל לדור ההמשך שלנו, גם כשמשמעות הדברים עבור הורינו היא ש”לא כל תאוותם בידם” בכל הנוגע לנכדים שלהם.
פעם בחסדי ה’ סייעתי בגישור בין אם שמגדירה עצמה כדתיה, ששיכלה את אחיה במלחמת יום כיפור, לבין בנה שחזר בתשובה לעולם החרדי. הם הגיעו למצב של נתק גמור, כאשר הקש ששבר את גב הגמל מבחינתה היה, כציונית נלהבת שמוכנה למסירות נפש, ואחיה אף מסר את נפשו בפועל למען המדינה, שהנה בנה מפסיק לחגוג את יום העצמאות.
בסיעתא דשמיא הבאתי את הבן למקום שבו גילה אכפתיות ורצון טוב ביום הזיכרון, ברר את פרטי העלייה לקבר אחי אמו, ובדק כיצד אמו מסתדרת. מאידך שאלתי את האם מה הייתה עושה לו הייתה נולדת למשפחה חרדית בארה”ב המתנגדת לעליה לארץ מבחינה אידיאולוגית, האם הייתה עולה לארץ בניגוד לדעת הוריה? לאחר חשיבה ענתה שהייתה עולה ארצה, רק שהייתה עושה זאת בדרך שמאד תכבד את הוריה.
בפגישה הבאה שאלתי אותה אם היא מבינה שגם בנה, עם כל הכבוד לה, מחויב לנהוג על פי אמונתו. תשובתה החיובית פרצה את הדרך לחידוש הקשר עם בנה.
יהי רצון שנזכה להמשיך שלום גדול בעולם, ונהיה מרכבה לרוחו של אליהו הנביא “להשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם”, לקרב את הגאולה ברחמים, ולזכות במהרה בימינו ל”יום ה’ הגדול והנורא” “בשוב ה’ שבות עמו”.