לא להישאר לבד – לפרשת וישלח

כמה כוח אנו מקבלים כאשר אנחנו חלק מקהילה או חברה..

כמה כאב יש לנו כשאנחנו רוצים לספר צער או בעיה שיש לנו ואין למי לספר. לחילופין, תענוג גדול  לשתף את קרובינו ברגעי האושר של חיינו. בבריאת העולם אמר הקב”ה “לא טוב היות האדם לבדו”[1]. הבדידות היא חוויה קשה מאוד. האדם הוא ייצור חברתי שמטבעו שואף ורוצה להיות חלק מקבוצה.

בגלל שהקשר והחיבור לחברה הוא כל כך חיוני לאדם בפרט, ולעולם בכלל, הקב”ה טבע כלל בבריאה שלכל מסגרת שאליה יגיע האדם הוא יהיה מוקף בחברה. רגע לאחר שהתינוק יוצא ממעי אמו, מקבלים אותו הוריו בשמחה והוא הופך להיות חלק ממשפחה, כשגדלים ונכנסים למסגרות הלימוד, מקיפים אותנו חברינו לספסל הלימודים. וגם כשמתחתנים, בוחרים לוותר על הרווקות והבדידות כדי לבנות משפחה עם אדם נוסף ועל כך אמרו חכמינו: “כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה”[2]. הגדילה האישית היא דווקא במערכת הזוגית ולא כבודדים.

גם בעולם הרוחני, השתייכות חברתית נכונה היא חשובה מאוד. כותב הרמב”ם[3]: “אחד מאותם הדברים הנועלין את התשובה בפני עושיהן הוא הפרישה מן הציבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושים”.

רבי נחמן מברסלב אומר: “אם אין לאדם חברים ואוהבים, נוח לו שימות”[4].

בפרשת ‘וישלח’ מסופר כי מלאך בדמות איש נאבק עם יעקב אבינו “…ויאבק איש עמו עד עלות השחר”[5]. לאחר מאבק ממושך יעקב אבינו מצליח לגבור עליו. חז”ל מספרים לנו שאותו מלאך היה שרו של עשו, השר שממונה על הצד הרע של העולם. וכאן נשאלת השאלה, כיצד יתכן שאותו מלאך מצליח לפגוע ביעקב אבינו לאחר שכבר אמר לו הקב”ה: “והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך”[6]?!

בלילה שקדם למאבק של יעקב אבינו עם המלאך מסופר כי: “ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו”. יעקב אבינו חוזר לאסוף את פחי השמן ששכח. הוא מתנתק מכולם והלך לאסוף אותם לבדו. בניו של יעקב אבינו, נשותיו, ושאר בני לווייתו השאירו אותו לבד ולא הצטרפו ליעקב. ברגע זה, כשהוא נותר בודד, הדרך של המלאך, שרו של עשו, להתעמת איתו הייתה בלתי נמנעת.

ברגע שיהודי עוזב או נעזב ע”י החברה הוא מאבד ממקור הכוח העיקרי שלו, הוא הופך להיות חלש וחשוף לפגעים שונים. אפילו יעקב אבינו, שהצליח לצאת מהעימותים עם עשו ולבן בצורה מעוררת כבוד, יוצא מהמלחמה עם המלאך פגוע, וכל זאת בגלל שנשאר לבד.

כל כך חשובה ומהותית מעלת האחדות בעם ישראל שחז”ל מספרים לנו שאפילו בימיו של אחאב הרשע, שבתקופתו עבדו עבודה זרה, לא העניש הקב”ה את ישראל מכיוון שהיו באחדות. היסוד החשוב הזה ממשיך ומתבהר בברכתו של הקב”ה לאברהם, לאחר שמל את יצחק: “הרבה ארבה את זרעך…כחול אשר על שפת הים”[7]. גרגירי החול צמודים אחד לשני, כך תכליתו של העם היהודי, להיות משען ועזר איש לרעהו, להיות דבוקים תמיד באהבת הבריות. לפיכך, נאסר עלינו לאכול את גיד הנשה, המקום בו הצליח המלאך לפגוע ביעקב, ללמדנו שלעולם אין להותיר בדד יהודי הנתון במצוקה. אנו צריכים להתחזק באהבת ישראל, ולא להשאיר אף אחד מאחור.

כלל זה מובא גם בהלכה היהודית[8]: “בסידורים רבים הכניסו בתחילת תפילת שחרית את הפיסקה: ‘הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך’ כי אם חס ושלום יש פירוד לבבות ישראל למטה, אזי גם למעלה אין התאחדות“.

יהי רצון שנזכה להיות כאיש אחד בלב אחד ושלא נשאיר שום יהודי מאחור!

לתגובות:           gmail.com@‏ eladonshahar

[1] בראשית ב, יח

[2] יבמות סג,א

[3] הלכות תשובה, פרק רביעי

[4] ספר המידות, מריבה ס”ג

[5] בראשית לב, כה

[6] בראשית כח, טו

[7] בראשית טז, י

[8] קיצור שלחן ערוך לרב שלמה גאנצפריד