כשהכל נראה אבוד…

גם בימינו, כמו בימי סיפור המגילה, העמידה במבחן קשה של אמונה, מסירות הנפש על האמונה בדבר ה’ דווקא כאשר לא מבינים כלום – זו בדיוק הדרך לישועה

עבודה בזמן הסתר

חשוב לדעת שדווקא כאשר אנו נמצאים במצב שבו איננו מבינים, זהו ניסיון האמונה הגדול ביותר, וזוהי הזדמנות מיוחדת ביותר להתקשרות חזקה אל ה’ יתברך. כאשר האדם מוסר את עצמו אל ה’ למרות שאינו מבין דבר, והוא מתבטל לחלוטין לדבר ה’, זוהי המציאות שדרכה ניתן להתעלות לפסגות הרוחניות הגבוהות ביותר. כאשר השכל האנושי מושך בכיוון שונה מזה שדבר ה’ מורה אליו, והאדם מבטל לחלוטין את רצונותיו ואת הבנתו על מנת לעשות את רצון ה’, הוא נעשה בכך צינור טהור לרצון ה’ ללא נגיעה אישית.

חוסר הבנה זה יכול להתקיים בחיי האדם באופנים רבים. ייתכן שהאדם יעמול להשיג דבקות נפלאה בה’ יתברך ודווקא אז יקבל ייסורים קשים, רח”ל, והוא לא יבין מדוע ה’ עושה עימו כך, הרי הוא כל כך התאמץ למלא את חובתו! ייתכן שהאדם יעמול הרבה על תיקון מידותיו ופתאום ייפול נפילה קשה, והוא לא יבין את ה’ יתברך שעושה לו כך. מציאות של חוסר הבנה יכולה לקרות לכל אחד ובכל שלב בחיים. תחושה שהוא עשה מה שהיה מוטל עליו לעשות, אך הכל השתבש לחלוטין, והשאלה הגדולה היא מדוע.

במצב זה, הדבר הנכון לעשות הוא לאחוז יותר חזק בקב”ה. להתפלל אליו, לבקש ממנו שייתן את הכוחות להתמודדות הקשה, ושישמור עלינו שלא נישבר חס ושלום!

כשהכל נראה אבוד

כך פעלה אסתר בהסתר הגדול שבו היתה נתונה. בתחילה, כאשר שמעה על גזירת המן, היא פקפקה בפתרון שמרדכי הציע, כיון שסברה שהוא לא ניתן לביצוע: “כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים, אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקָרֵא – אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה”[i]; ובפרט אני, שאיבדתי את חִנִּי בעיני אחשוורוש: “ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום”[ii]. אך מרדכי כלל לא התייחס לטענותיה; הוא ענה לה משהו אחר לגמרי: “אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רֶוַח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות”[iii]. מרדכי אמר לאסתר שכל ה’חשבונות’ שלה אינם אלא ‘תירוצים’; שהיא שכחה שאת הכל מסובב מלכו של עולם. מנין ידע מרדכי ש”רֶוַח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר”? מדוע ש”את ובית אביך תאבדו”? מרדכי הזכיר לאסתר שהקב”ה שמנהיג את העולם, הוא ששלח את אסתר לארמונו של אחשוורוש, והוא שיושיע את עמו על ידי אסתר. אך אפשר שהוא יושיע את ישראל גם בלעדיה, והוא יאבֵּד את בית אסתר אם היא תיטוש את תפקידה בזמן קריטי זה.

אסתר הבינה את הרמוז בדברי מרדכי, ומתוך הבנה זאת ביקשה ממנו: “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלֹשת ימים לילה ויום גם אני ונערֹתַי אצוּם כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי”[iv].

אבדון הוא תחושת חידלון עמוקה. בהסתכלות אנושית פשוטה – הכל נראה אבוד, ואין פתרון מעשי הנראה לעין לגזירת הכליה. אולם כמו דוד, שהתפלל לה’ וזעק “תעיתי כשה אֹבד“, כך גם אסתר מבינה: “כאשר אבדתי אבדתי”, והפתרון היחיד במצב ‘אבוד’ זה הוא לפנות לריבונו של עולם, מצמיח הישועות.

ובזה יש להבין את דברי הרמב”ן[v], שמפרש את דברי אסתר: “כלומר כבר אני אבודה ואם ימיתני לא יוסיף עלי אבדון”. ולכאורה אסתר לא היתה אבודה לפני שנכנסה לאחשוורוש. ולפי המתבאר אסתר שיקפה וביטאה את רחשיה של כנסת ישראל, שחשה אובדן והסתר פנים, ועל כך נוסף כעת האובדן הפרטי שלה, והוא בטל ביחס לאובדן הכללי, ולכן “לא יוסיף עלי אבדון”.

וישב מרדכי אל שער המלך

זהו הניסיון הגדול שב’קמעא קמעא’. אין הכוונה שהגאולה מתקדמת לאט – שהרי כפי שראינו, דווקא אצל מרדכי ואסתר התהליך היה תכוף ומהיר. המושג קמעא, שמשמעותו המילולית ‘מעט’, מציין כאן את העובדה שההתקדמות בנויה משלבים קטנים, ולא מרצף של התקדמות אחידה ובלתי פוסקת. שלבים שלבים מתקדמת הגאולה, היא מרובת תהפוכות, וגדול הפיתוי להאמין שההתקדמות שזכינו לה עד עתה היא היא הישועה הנכספת. הרי במציאות חשוכה כל כך, ‘לא הגיוני’ לצַפות ליותר מהמעט שזכינו לו. החושך כה גדול עד שלא ניתן אפילו לצייר בעֵין השכל כיצד תבוא הישועה. כך היה גם בימי מרדכי ואסתר. לאחר הצום הגדול של כל יהודי שושן, שלושה ימים ושלושה לילות, שמע ה’ לקול שוועת עמו, והם זכו לכבוד גדול ביותר. מרדכי גדול האומה זכה ללבוש את לבוש המלך ולרכב על סוסו, וצורר היהודים הגדול ביותר, זה שמתכנן למחותם ולהשמידם, הלך והכריז לפניו: “ככה יֵעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”[vi]. ניתן היה להרפות במאמצי התפילה ולחשוב שכבר אין טעם להמשיך ולהתפלל והישועה תגיע מאליה או שהישועה תתמצה רק בישועה הרגעית שקרתה. ואולם מיד לאחר מכן נאמר: “וישב מרדכי אל שער המלך”[vii], ומסבירים חז”ל “ששב לשקו ולתעניתו”[viii]. מרדכי וישראל התייחסו למציאות כאילו ששום דבר מהותי לא השתנה, וגזירת ההשמדה עדיין קיימת ועדיין צריכים להמשיך לזעוק ולהתפלל לישועת ה’[ix].

ישועת ה’ כהרף עין

העמידה במבחן אמונה קשה, מסירות הנפש על האמונה בדבר ה’ דווקא כאשר לא מבינים כלום – זו בדיוק הדרך לישועה. בהתקדמות הגאולה ישנם רגעים שבהם הכל נראה תקוע, ואפילו נסוג אחור. נראה כאילו אין כל סיכוי להתחדשות ההתקדמות. החושך שולט בכיפה והלילה מעמיק. כאשר מופיעה ברגעים מעין אלו ישועה חלקית וקטנה, האדם עלול להתבלבל.

אולם עלינו לדעת שכך היא התקדמות הגאולה: שלב אחר שלב, קמעא קמעא, ומלווה בניסיונות שגדלים והולכים עם התקדמותה. ניסיונות שהם הם הגורמים לישועה השלמה לבוא פתאום, “ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים”[x]. דווקא ההליכה אחרי ה’ בכל הכוח, במצב של חוסר הבנה, היא שתביא את הגאולה בפתאומיות, כמהפך, ללא קשר גלוי לכל המציאות העכשווית הקשה הנראית לעין[xi].

זו גם הסיבה לכך שרבי חייא הגדול סמך את עיקרון התקדמות הגאולה קמעא קמעא לפסוק “כי אשב בחֹשֶׁך ה’ אור לי”[xii]. הגאולה השלמה מגיעה דווקא מתוך הישיבה בחושך. וכפי שביארנו בעזרת ה’, הישיבה בחושך והאמונה האיתנה שכל אור קטן שמנצנץ ומאיר בחשכה הוא חלק מישועת ה’ השלמה, היא עצמה גורמת את המציאות הנפלאה של “ה’ אור לי”.

השכרות מביאה לחיבור שאינו תלוי בהבנה

ולכן ציוונו חז”ל: “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”[xiii]. באמצעות השכרות אנו מכניסים את עצמנו למצב שבו איננו מבחינים בין ארור לברוך ובין חושך לאור, על מנת להראות שהדבקות שלנו בה’ אינה תלויה בהבנה. גם כאשר איננו מבינים דבר, גם כאשר התהליכים שעוברים עלינו מבלבלים אותנו מאוד – אנו דבקים בה’, סמוכים עליו ומצפים לישועתו. בציווי זה חז”ל מלמדים אותנו שזהו עניינו של פורים, להגיע לדבקות עליונה כזו שאינה תלויה בהבנה ובידיעה, שהיא היא זו שמקרבת את הגאולה.

‘קמעא קמעא’ בגאולת דורנו

את המציאות המיוחדת הזו, ששזורה בהיסטוריה של עם ישראל, ניתן לראות גם בימינו אלה. לטומאה יש כוח גדול והיא מפילה חללים רבים. בעיני המון העם, נראים הצדיקים ויראי ה’ כשפלים. עם ישראל נעדר הנהגה אמיתית של תורה וקדושה, שתהיה מקובלת על כל גווני העם, ותוביל אותו למילוי נכון של תפקידו בכל תחומי החיים. כבר למעלה מאלפיים שנה אין לנו נבואה, דבר ה’ נסתר מאיתנו והבלבול גדול. האמת נעדרת, וישראל נחלקים עדרים עדרים. במצב כזה נראה לכאורה שאין אפשרות לפעול, שהרי מה יועילו מעשינו? מתוך כך עלולות חלילה לעלות בנו מחשבות שהחושך הוא הוא הגאולה, או שאולי המצב החשוך הזה לא כל כך נורא וצריך להסתגל אליו ולהשלים עם הנהגת הטומאה והרשעה ולקבל אותה כפי שהיא, ולהפסיק להסתכל על המציאות כחושך אלא לראותה כאור.

עלינו להיזהר מ’הסברים’ אלה. “ואנחנו עמך וצאן מרעיתך”[xiv]. עלינו ללכת אחר הקב”ה כצאן אחרי הרועה. להתחנן אליו, כאותו השה שֶׁפּוֹעֶה לרועה שישיבו אליו. אַל לנו לנסות לתרץ כיצד החושך הוא למעשה אור; עלינו לסמוך על אבינו-רוענו שעוד יַראה לנו את האור, שיגאלנו גאולה שלמה. דווקא במציאות קשה זו, עלינו להבין שאסור ‘לעשות חשבונות’, ו’להסביר הסברים’ שסותרים את המהלך הטהור של המלכת ה’ עלינו בקדושה ובטהרה. דווקא העבודה במסירות נפש, אפילו מתוך חוסר הבנה כיצד נועיל במעשינו ואיך יכולות להיפתר הבעיות הקשות המשחרות לפתחנו, ואיך יתכן שמהלך הגאולה יתקדם; היא זו שתצמיח את הישועה. מתוך תפיסה זו, יכולה לבוא היום הישועה! וזאת עלינו לזכור: אדם ההולך אחר דבר ה’ מתוך הבנה – אינו ‘חידוש’, שכן זהו צו שכלו; אך ההולכים אחר ה’ בלי להבין דבר – במסירות נפש גדולה – הינם בגדר ‘חידוש’ גדול, ובהם עיקר שעשועיו של ה’ יתברך.

יהי רצון שנזכה כולנו, בעזרת ה’ יתברך, כל אחד ואחד, למסור את הנפש על ה’ ועל תורתו, להיות דבוקים בה’ ובאמיתו, כשמבינים וכשלא מבינים, כשמצליחים וכשלא מצליחים. לדעת שכאשר הולכים במסירות עם הקב”ה, זה גורם לו שעשוע גדול ביותר, ומזה מגיעה הישועה הגדולה ביותר. ועל ידי זה נזכה לראות בקרוב ממש בגאולה השלמה, “כי אשב בחֹשֶׁך ה’ אור לי”.

מתוך הספר ‘טל חיים’ שיחות לפורים, עמ’ צז

[i] אסתר ד, יא

[ii] שם

[iii] שם, יג-יד

[iv] שם, טז

[v] עה”ת בראשית מג, יד

[vi] אסתר ו, יא

[vii] אסתר ו, יב

[viii] מגילה טז ע”א

[ix] את העיקרון שלפיו הגאולה מתקדמת מתוך הסתר, ניתן לראות גם בגאולה הראשונה – גאולת מצרים. מיד כשקיבלו ישראל ממשה את בשורת הגאולה (שמות ד, כט-לא), הכביד עליהם פרעה את עולו (שם ה, ו-יח), עד שנדמה היה שלא ייתכן שבמסלול זה תגיע הישועה, והם פנו בתלונה למשה ולאהרן: “יֵרֶא ה’ עליכם וְישפֹּט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו” (שם, כא).

[x] מלאכי ג, א

[xi] עוד על התפרצות הגאולה ‘פתאום’ אחרי התרחשויות סמויות, ראה בטל חיים (תהילים ח”א, עמ’ קל-קלג).

[xii] מיכה ז, ח

[xiii] מגילה ז’ ע”ב

[xiv] תהילים עט, יג