כמה אפשר לרוץ?

לאן מוביל אותנו מירוץ החיים? הרבנית טל מזמינה אותך לחשוב יחד כיצד ניתן להשתחרר מיעדים חיצוניים וללכת ליעד האמיתי שלנו

כתוב במדרש: “אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה רוצה מאתיים”. חז”ל מתארים כאן מהלך כזה: יש לאדם 100 – הוא רוצה 200. לכאורה מה הבעיה? יעבוד, ירוויח 200 – וישמח כי קיבל מה שרצה? אולי אכן הוא ישמח בכך לזמן קצר, אך אז יחזור לתבנית המוכרת לו: מה שיש לי, אני רוצה כפול. היה לי 100, רציתי 200. יש 200? רוצה 400! יש עשרת אלפים? רוצה 20 אלף. וכן הלאה.

מה שמתואר כאן הוא ההיפוך של השמח בחלקו (שמוגדר בפרקי אבות כעשיר: “איזהו עשיר השמח בחלקו”). כי אצלו התבנית היא: מה שיש לי – אני שמח. יש לי 100 – אני שמח. יש לי 10,000 – אני שמח.

המנגנון הזה עובד לא רק על ענייני כספים, אלא נוח להדגים ממנו משהו מאד עמוק שנמצא אצל רבים מאתנו. הגדרות פנימיות שגויות. משהו פנימי שמגדיר, שרק אם יקרה כך וכך, יהיה לי טוב. למשל: רק אם אצליח, או רק אם אתפרסם, או רק אם כולם יגידו שאני מקסימה, וכדו’. דוגמא לדינמיקה לפיה עובד המקום הפנימי הזה:

מישהי מרגישה לא שווה. “רק אם אצליח ב… (קורס מסוים? תואר? עשיית משהו בולט בחברה? וכדו’) אהיה שווה”. מה קורה כאשר היא מצליחה בכך? די מהר נוצרת התניה חדשה: “רק אם אצליח ב… (משהו חדש – התואר הבא, משהו יותר בולט ומציין התקדמות, וכדו’) אהיה שווה”. אתן מבינות את הכשל? זה מחזיק אותה קצר, עם מרדף אינסופי של אשליה, שפעם, פעם, אם יקרה כך וכך – היא תרגיש שווה. אבל לעולם הוא לא ינפיק לה את תחושת הערך. כי הכשל נמצא בבסיס. אם הרגשת הערך נובעת מהצלחות חיצוניות, וכל פעם צריך עוד, אז בעצם בעומק הערך הוא מותנה, וההרגשה הבסיסית העמוקה של “לא שווה” ממשיכה לנהל.

פגשתי אנשים שרצים במירוץ הזה שנים רבות! ולא מפצחים את הכשל שבו, וסובלים ומתייסרים, כי יש צד שככל שהשאיפות גדלות (כבר לא 100 ו-200, כבר מליון ו-2 מליון) נוצר מתח יותר גדול, וגם ריק מסוים. כמה אפשר לרוץ ולרוץ ולרוץ?

באמת זהו מירוץ, ואפשר לדמות את זה למישהו שרץ בכל המהירות לכיוון מסויים. אלא מה? הוא נתקע בקיר. אם הוא לא לומד לקח, הוא ילקק את הפצעים וימשיך לרוץ באותו אופן מחדש. יצבור הצלחות מדומיינות, עד ששוב יתקע בקיר. הרגעים שבהם נתקעים בקיר, הם הזדמנויות נפלאות מאת רבש”ע – לשים לב מה קורה לי! אחרי מה אני רצה, מה נחווה אצלי כסוף העולם, מה ההגדרות הפנימיות שלי.

מי שזוכה, יכול להפסיק לרוץ את המירוץ הזה! לעבור מהגדרת “יש לו מנה רוצה מאתיים” להגדרת העשיר השמח בחלקו. ואת זה אפשר לעשות רק עם התבוננות מעמיקה, ועבודה מול ה’.

לזהות את מה שנחווה אצלי כסוף העולם, לראות את עצמי בשלב של הכאב והריסוק שבו נתקעתי בקיר, ולפני שאני רצה שוב את המירוץ – לעצור ולשאול את הנפש: מה היה כל כך כואב כאן? מה נחווה כבלתי אפשרי? איזה סוד אני יכולה לגלות על עצמי, על ההגדרות שלי?
ומעבר לכך – מה ה’ חושב על זה?

לדוגמא – השאלה אם אני שווה – כלל לא נמדדת בתארים וקורסים ומעשים בולטים. אני שווה כי אני מנסה לעבוד את ה’ ולהיות שליחה שלו. (כמובן שאיני פוסלת תארים וקורסים. אני מדברת על נקודת המניע ולא על המעשים). לחיות מתוך ידיעה שאני שליחה, שהוא ברא אותי – ייחודית ויקרה לו – ושמח בי, וכל רגע קטן בו אני עושה את רצונו הוא בעל ערך אדיר, ואם אני גם מרימה אליו מבט ויודעת כמה הוא שמח בי – זה בכלל נפלא! זוהי התשובה האמיתית לענין הערך. כך יוצאים מהמירוץ הזה.

וזה דורש הרבה מאמץ, שכן המקום האפל שהריץ אותי כל השנים, לא מוותר כל כך מהר. הוא שוב ושוב חוזר על החוויה הפנימית של “סוף העולם” מכשלונות או מהשוואות לזולת. צריך להיות מאד מאד מבוררים, לדעת מה היה המירוץ ומה שיניתי – כדי להחזיק מעמד.

שנזכה לברכה ולהצלחה בעבודה שלנו, ו”עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ובתוך בתינו, ובתוכנו”.