כיצד לעורר את האהבה לה’ יתברך?

כל יהודי באשר הוא יכול להרגיש קרוב מאוד לה’ ולאהוב אותו. אין צורך ‘לייבא’ הרגשה זו ממקור חיצוני כלשהו, היא קיימת כבר בכל יהודי. הרב טל מפרט כיצד, על פי מילים נפלאות מספר התניא המאירות אמת פשוטה השייכת לכל אחד מאיתנו

כיצד מעוררים ומפתחים את האהבה לה’? בספר התניא מציין המחבר רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, יסוד חשוב בעבודת האהבה לבורא: “ויש דרך ישר… שוה לכל נפש וקרוב הדבר מאד מאד לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בלבו להיות מאירה… כאש בוערה בהתגלות לבו ומוחו למסור נפשו לה’ וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש… ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה כמו שיתבאר”.

שני מסרים חשובים יש בדברים אלו:

הראשון, שאהבת הבורא “כאש בוערה” איננה נחלתם של גדולי וצדיקי הדורות בלבד. דווקא במקום הבסיסי, המשותף לכל בית ישראל, מצוי הנתיב הקרוב “מאוד מאוד” לעורר את אהבתנו הנסתרת לה’ יתברך.

והשני, את האהבה אין צורך להביא ממקום כלשהו. אהבה זו קיימת בכל יהודי, “תקועה” בלבבו בחוזקה; אלא שבדרך כלל היא מכוסה, ואיננו חשים בה או מודעים לקיומה, והעבודה הנדרשת היא עבודת גילוי וחשיפה.

וממשיך ספר התניא:
“כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים, כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו גם כן, להיות אוהבים נאמנים זה לזה. בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו…
ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט… ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו ומכניסו להיכלו היכל המלך, חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם בייחוד וקירוב אמיתי… על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ. ואף אם לבו כלב האבן, המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך”.

לפתוח את הלב

הקב”ה בוחר בכל יהודי להשרות בו את שכינתו, והוא עצמו טורח ומעלה ומקרב את עם ישראל אליו בקירוב ודביקות ממש, בבחינת נשיקה פה אל פה. כל אדם שמלך בשר ודם ירימוֹ מאשפתות ויביאוֹ אל חדר מלכותו, יתמלא הכרת הטוב ואהבה למלכו. אי אפשר אחרת. אפילו בעל לב אבן לא יוכל לעמוד בפני מחווה שכזו. תגובה זו של אהבה והכרת הטוב, היא מחויבת המציאות והטבע. והנה, על אחת כמה וכמה ראוי היה שנרגיש כך גם כלפי מלכו של עולם, הקב”ה, שנוהג בנו באותה הדרך!
ומה מונע אותנו מלהרגיש את זה? חסרון הדעת שלנו, הפיזור הרוחני שלנו, הנובע מהכיסוי וההסתרה של נוכחות הקב”ה בעולם. הנשמה שלנו מכירה את בוראה ויודעת אמת אדירה זו, אולם גם היא נסתרת מאיתנו כאשר איננו קשובים לה.

ככל שנפתח את ליבנו ותודעתנו לאמת פשוטה זו, ונתעורר מתרדמתנו הרוחנית, ממילא תתגלה אהבתנו הבוערת לבורא עולם, אהבה הגנוזה כבר בנשמתנו. כל העולמות שיש לה’ יתברך, כל המלאכים וצבא השמים, כולם כאין לעומת אהבת ה’ לעמו ישראל – וכל יהודי ויהודי בכלל זה, ואפילו הוא חוטא ושרוי בשפל ובתחתית. הבנה זו מרוממת ומעוררת את הלב לאהבה עזה לה’ יתברך.

אגב, ישנה עצה פשוטה ומשמעותית מאוד לעניין זה: לעשות רשימה של כל הדברים הטובים שהקב”ה נתן לאדם, ‏ולהודות לו על כל דבר ודבר, ולחזור כל יום על התודות האלה. אדם שיעשה את זה יראה שעם הזמן הרשימה ‏תלך ותגדל. הוא יתחיל למצוא דברים טובים שה’ מיטיב עמו, ולא דברים שוליים וחסרי משמעות אלא דברים ‏משמעותיים ואמיתיים שהוא לא שם לב אליהם בעבר. אפשר לראות עד כמה ה’ יתברך מיטיב עם כל אחד ‏מאיתנו בעולם הזה, אלא שבשגרת החיים איננו שמים לב לזה, וקשיי החיים תופסים את הנפח העיקרי. אדם ‏שיכין רשימה כזאת ויודה עליה בקביעות, יזכה להרגיש את אהבת ה’ בעוצמה רבה, בעזרת ה’.‏

אהבה שאינה תלויה בדבר

הקב”ה הבטיחנו: “ואף גם זאת בהיותם בארץ אֹיביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלֹתם להפר בריתי אִתם כי אני ה’ אלקיהם”. אהבה זו אינה מותנית במעשים טובים ובמצוות: יהיה היהודי רחוק כשיהיה – עדיין אהוב הוא לפני ה’ יתברך המחכה לתשובתו.

אדם צריך להתבונן בדבר נפלא זה ולחשוב: ה’ כל כך אוהב את עם ישראל ואף אותי כפרט, כיצד אני מחזיר לו אהבה? התשובה היא: על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים. כשאדם לומד תורה ומקיים מצוות, אז מחשבותיו ומעשיו קשורים למחשבת ה’. התורה היא המתנה הנפלאה ביותר, באמצעותה יכול היהודי לממש את סגולתו ולהידבק בקב”ה, מה שאין כל בריה – מלאך שמים או להבדיל, גוי הארץ – יכולים לזכות בו; כל יהודי, אף הרחוק והשפל, קשור אל התורה הקדושה, מצד סגולת היותו בן ישראל. כל יהודי יכול להעפיל ולהגיע ליחסים קרובים מאוד עם ה’, באמצעות תורתו ומצוותיו. ספר התניא מדמה את העיסוק בתורה לנשיקה פה אל פה: “בבחינת נשיקין פה לפה לדבר דבר ה’ זו הלכה”, ואת קיום המצוות לחיבוק: “בבחינת חיבוק הוא קיום המצוות מעשיות ברמ”ח אברים, דרמ”ח פיקודין (מצוות) הן רמ”ח אברין דמלכא”.

ה’ השוכן ומתלבש בנפשנו

כשיהודי מקיים מצווה, נפשו מתעלה מהעולם הזה ונכללת בה’ יתברך. על כן השכינה שורה אף על הפשוט שבישראל, שאין נפשו מרגישה את אור ה’ בעת לימוד התורה וקיום המצוות. בכל אדם מישראל יש בחינה של חיבור נצח לה’, ועל כן השכינה איתו גם כאשר אינו מרגיש את נוכחותה בשל דרגתו הנמוכה. אפילו אם אדם מרגיש עצמו רחוק מאוד מה’ יתברך, חובה עליו לזכור שהחיבור שלו לה’ קיים תמיד! אמת, גסות החומריות יוצרת מסכים בין האדם לבוראו, אך ריחוק זה הוא רק מבחינות מסוימות, ובעומקם של דברים אין מסכים אלה חוצצים באמת!