כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם

אנשים רבים מחפשים את האושר, רצים אל אפיקי מים שחושבים שירוו את הצימאון. אבל כשמגיעים לשם מתאכזבים לגלות שהם התייבשו. מה נותר לעשות?

מתוך שיחת עונג שבת של הרב שמואל טל, פרשת ויקהל-פקודי, כ”ז אדר תשע”ז

(א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח:

(ב) כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים:

(ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים:

(תהילים, מזמור מ”ב)

“כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם”

מדוע הכיסופים לה’ נמשלו דווקא לעריגת האיילה?

דוד המלך מבטא במזמור שלנו צימאון אדיר וכיסופים לקרבת ה’. כשהוא רוצה לתאר את ההשתוקקות הפנימית שלו אל ה’ הוא מדמה אותו לעריגת האיילה[1]: “כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים” (פס’ ב). ‘עריגה’ היא פעולת השמעת קול של האייל; האריה נוהם, השור גועה, הציפורים מצפצפות – והאייל עורג (רש”י ועוד). יש ציירים שרוצים להמחיש את הפסוק והם מציירים איילה עומדת על שפת נחל זורם, מרימה את ראשה ונושאת את קולה בערגה. זוהי טעות, משום שהאיילה עורגת מתוך צימאון למים, ולא כאשר יש לפניה שפע של מים. הערגה של האיילה מבטאת את הצימאון שלה למים, ולכן היא משמשת כביטוי להשתוקקות וכיסופים גדולים שיש לבני אדם.

אולם יש לדקדק ולהבין מדוע האיילה עורגת על אפיקי מים, והלא היה צריך לומר שהיא עורגת אל אפיקי מים, כפי שבאמת מסבירים המפרשים! לפי אחד ההסברים הכוונה במילה “על” היא שהאיילה עורגת “על עסקי מים”; אך עדיין צריך להבין, אם מה שהאיילה רוצה זה מים, מדוע מוזכרים “אפיקי” המים, ולא נאמר בפשטות “כאיל תערוג על מים”? ועוד, מה מיוחד בצימאון של האיילה למים? הרי כל החיות זקוקות למים, וכולן צמאות כאשר אין להן מים. דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא מדוע בכלל עורגת האיילה. בדרך כלל החיות משמיעות את קולן לשם מטרה כלשהי, למשל להפחיד אויבים או להזהיר את חבריהן, למשוך את בני זוגן או להתנשא על יריבים וכדומה. ובכן, מה מרוויחה האיילה בזה שהיא עורגת ומשמיעה את קולה כשהיא רוצה מים?

האיילות עורגות כשהן מגיעות לאפיקי המים ומגלות שהם יבשו

משל האיילה שבמזמורנו מובן הרבה יותר כאשר לומדים את הנבואה הראשונה שבספר יואל. בנבואת פורענות קשה מתאר יואל הנביא מכת ארבה הרסנית משולבת בבצורת קשה, שמחסלת את כל התבואה וכל צמחי הארץ ומייבשת את כל מאגרי המים. אחרי שהנביא עוסק באבלם וזעקתם של בני האדם, הוא מתייחס גם לבהמות:

מה נאנחה בהמה נָבֹכו עדרי בקר כי אין מרעה להם גם עדרי הצאן נאשמו. אליך ה’ אקרא כי אש אכלה נאות מדבר ולהבה לִהֲטָה כל עצי השדה. גם בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים ואש אכלה נאות המדבר. (יואל א, יח-כ)

בהמות השדה, האיילות, עורגות כיון שאפיקי המים התייבשו. באזורים מדבריים ושחונים נוהגים האיילים לנדוד עשרות קילומטרים כדי להגיע אל מקורות המים. הם יוצאים למסע ארוך ומפרך בשמש הלוהטת ומגיעים באפיסת כוחות אל הנחלים המוכרים שבהם הם יכולים להרוות את צמאונם. אולם כאשר יש בצורת, לעיתים מתייבשים אפיקי המים. נוכל לתאר את השבר העצום והנורא של האיילים המותשים, שמגיעים סוף סוף אל אפיקי המים שאליהם הם ייחלו ימים כה רבים – ואין מים! יש כיום סרטי טבע שבהם תיעדו את הרגעים הללו, וכשצופים בהם קשה שלא לחוש את הצער המזעזע וחוסר האונים המבהיל שמשתקף בעיני האיילים האומללים, שמבינים שאבדה תקוותם.

ברגעים הקשים האלה, מבינה האיילה שהדבר היחיד שנותר לה לעשות הוא לפנות אל ה’: “בהמות שדה תערוג אליך”. יש מושג כזה של תפילת החיות, כפי שמופיע גם בפסוקים נוספים: “הכפירים שֹׁאגים לטָרֶף ולבקש מאל אָכְלָם” (תהילים קד, כא), וכן: “הללו את ה’… החיה וכל בהמה, רמש וצפור כנף” (שם קמח, ז-י). האיילה נמצאת כבר על אפיקי המים, ומשם היא עורגת אל ה’ – “כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם”. בחז”ל יש תיאור מופלא של תפילה זו:

בשעה שהאילה היא צמאה, היא חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, ומיד התהום מעלה לה מים, שנאמר: “כאיל תערוג על אפיקי מים” (תהלים מב, ב). ורבנן אמרי: זו היא חסידה שבחיות, ורחמיה מרובין על בניה, וכשצמאות כל החיות מתכנסות אצלה, שהן יודעות שמעשיה חסידים, כדי שתתלה עיניה למרום, והקב”ה מרחם עליהם. ומה היא עושה, חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והתהום מעלה לה מים, שנאמר: “כאיל תערוג על אפיקי מים”. (מדרש תהילים, כב)

עלינו לערוג אל ה’ בידיעה שרק הוא יכול להרוות את צמאון נשמתנו

דוד המלך מלמד אותנו שאנו צריכים לכסוף ולערוג אל ה’ כמו אותה איילה שניסתה ומיצתה את כל מה שהיה ביכולתה כדי להשיג מים, ולא נותר לה פתח של תקווה מלבד לפנות לה’ יתברך.

אנשים רבים כיום אינם מאושרים. רובם ככולם מחפשים את האושר, צמאים להרגיש סיפוק ומשמעות; מחפשים בכל מיני כיוונים, רצים אל אפיקי המים שחושבים שירוו את הצימאון. מנסים להציב מטרות ויעדים, כולל יעדים תורניים, וחושבים שאולי אם יעשו כך או כך יצליחו להרגיע את חוסר השקט הפנימי. אבל פעם אחרי פעם מגיעים עד אפיקי המים ומגלים שהם התייבשו; גם אם הם מצליחים להגיע ליעדים שחלמו שיפתרו להם את הבעיות ויהפכו אותם למאושרים, הם מתאכזבים פעמים רבות לגלות שכמעט שום דבר לא השתנה, והאושר מהם והלאה. האכזבה גדולה, והצימאון רק הולך ומתגבר. מחפשים ומחפשים עד שמגיע כבר שלב שבו מוצה כל מה שאפשר לנסות, אך הם נותרו צמאים ומותשים וכמעט מיואשים.

כשאנו מבינים שכל האפיקים יבשים, אנו מסוגלים באמת לערוג ולהשתוקק בכל ליבנו אל ה’ יתברך. לקרוא אליו בצימאון אדיר: ה’! בלעדיך אין לנו חיים! אפסה תקוותנו להרוות את עצמנו מבורות נשברים, אותך אנו רוצים! הנשמה שבנו צמאה אליך, משתוקקת לקרבתך, וכל מעדני העולם הזה והישגיו לא מסוגלים לספק אותה. עשינו כל מה שיכולנו ונותרנו צמאים, רחם עלינו וזכה אותנו לדבקות אמיתית בך!

למרבה הצער, ישנם רבים שמנסים לספק את הצימאון האדיר של הנשמה באמצעות סמים שמספקים חוויה רוחנית בעוצמה אדירה. אך למה הדבר דומה? לאדם שמלא בגעגועים לאשתו האהובה ומשתוקק עד מאוד להגיע אליה כבר, ומציעים לו לקחת סם ולהרגיש חוויה ממש כאילו הוא נפגש עם אשתו. ודאי שהוא יסרב! הוא רוצה את אשתו, לא “כאילו את אשתו”. אנחנו לא רוצים חוויית סמים “כאילו דבקות בה'”, אנחנו רוצים את ה’ באמת!

לא רק התחליפים שמנסים לספק את צמאון הנשמה בדרכים אחרות מלבד דבקות בה’ הם אפיקים יבשים. הלא עינינו רואות שגם כל הנסיונות שלנו להחזיר לעם ישראל את השראת השכינה ולהשיב את הנבואה שאנו כה משתוקקים אליה והיא כל כך חסרה לנו – גם הם טרם נתנו את פירותיהם המיוחלים. אנו עומדים צמאים, אחרי שהתאמצנו בכל מאודנו, ולא נותר לנו אלא לערוג לה’ ולזעוק לרחמי שמים שנזכה לראות באור פני ה’.

להורדת השיחה במלואה

הרב שמואל טל, דוד המלך, תהילים, קרבת ה’, כיסופים לה’

[1] המילה “תערוג” מתייחסת לאיילה (נקבה) בלשון נסתר. המפרשים עמדו על כך שהשם “אייל” מתייחס בלשון המקרא גם לזכרים וגם לנקבות.