יראה ואהבה והשראת שכינה – בבית המקדש ובלימוד ההלכה

דברי הבעל שם טוב

מובא בדברי הבעל שם טוב: “יחשוב כשלומד, מה שאמרו בגמרא: ‘(משחרב בית המקדש) אין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה’, ויאמר בלבו הלא הוא יתברך שמו צמצם את עצמו ושורה בכאן, וראוי לי ללמוד בשמחה ביראה ובאהבה”. ועוד: “הלימוד יהיה בכח ובשמחה גדולה, וזהו ממעט מחשבות זרות”. ויש להבין, מה פירוש ‘שאין לקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה’? וכי אין לקב”ה עוד דברים חשובים בעולמו? ועוד – למה דווקא הלכה? ושאלה אחרונה – מה היה לפני שחרב בית המקדש? משמע מביטוי זה, שיש בהלכה צד שמהווה מעין תחליף לבית המקדש.

שילוב נפלא של יראה ואהבה

מה היה בזמן בית המקדש? עד שייבנה, לא נוכל לקלוט בשלמות, אבל ננסה לתפוס מעט. בזמן בית המקדש היו דינים רבים בענייני טומאה וטהרה, בנגיעה קלה אפשר לטמא כלים ומאכלים. בבית המקדש, היה את הריכוז הגבוה ביותר של מצוות עשה ולא תעשה. העונש לעובר על הרבה מדינים אלו, הוא כרת או מיתה בידי שמים. חומרת דינים עצומה מאוד. כל זה יוצר תחושה גדולה של יראה. גם המימדים של בית המקדש מוסיפים לתחושה זו: ההיכל התנשא לגובה מאה אמה (מעל חמש-עשרה קומות!), גודלו של ‏המזבח כמו וילה ענקית (כ-250 מ”ר, בגובה של כמעט שתי קומות), וכל המבנה והכלים עשויים מעצים יקרים ומאבני ענק, ‏מצופה בכסף וזהב ומעוטר בפיתוחים מיוחדים.‏

יש גם מצווה של “מורא מקדש”, אדם הנכנס לבית המקדש, היה מתמלא אימה ויראה כלפי המקום וכלפי מי ששיכן שמו בו.

בבית המקדש התרחש גם הייחוד הגדול של הקב”ה וכנסת ישראל. ניסים גלויים היו במקדש. במציאות כזו לא צריך “סמינר” בשביל להשתכנע במציאות ה’; אפשר פשוט ללכת לבית המקדש ולראות בעיניים.

ועוד גילויי אהבה רבים היו במקדש: האהבה שהיתה נראית בין הכרובים בקודש הקודשים; גילוי של השראת שכינה על ישראל; שירת הלויים האדירה והמיוחדת; ריח הניחוח שיש בקרבנות; השירים והשמחה שהיו שם ברגלים; שמחת בית השואבה, משם היו שואבים רוח הקודש ונבואה; קרבנות נדבה רבים שאנשים הביאו מרצונם, מעבר לקורבנות החובה; כל אחד שבא לראות את השראת השכינה, בא גם להיראות על ידי ה’ – “כדרך שבא לִראות כך בא לֵיראות”. הקב”ה רוצה לראות כל אחד באופן אישי, ולא רק את כלל ישראל.

היראה הגדולה מביאה לאהבה גדולה. היחס לקב”ה הוא לא כמו יחס רגיל אל חבר. כאשר אתה חש את נשגבותו של מלך מלכי המלכים, אתה יודע את מי אתה אוהב ושזו אהבה גדולה וגבוהה הרבה יותר. זה מעצים את האהבה ומרומם אותה לגבהים נישאים. ממילא אתה מבין גם שהאהבה של ה’ אליך היא שונה לגמרי. מי אוהב אותך? מי שברא את כל העולם, האל הגדול הגיבור והנורא. יש לו הכל, לא חסר לו דבר, הוא שולט בכל מכל כל – והוא אוהב אותך!

כל זה חרב, בעוונותינו הרבים. חז”ל מלמדים אותנו באיזה מסלול ללכת עד שיבנה בית המקדש: “כל העוסק בתורה לשמה מקרב את הגאולה… ובונה פלטרין של מעלה ושל מטה”. וכאמור, במיוחד בלימוד ההלכה.

אותו שילוב נפלא קיים גם בלימוד הלכה

גם בלימוד הלכה, קיימים במידת מה הרבדים הללו. הלומד הלכה מגלה מה הוא מחויב לעשות, בלי להיכנס לשאלה למה הוא רוצה לעשות את הדברים ואיך להתחבר אליהם. כל מה שעומד לדיון הוא מה ה’ אמר לי. יש כאן התבטלות לרצון ה’. מסירות הנפש בלימוד ההלכה היא בהתבטלות לרצון ה’. לומדים כל נושא שציווה עליו המלך עד לפרטיו הקטנים, ומבררים לְמה הוא מתכוון ומה הוא רוצה שנעשה ואיך מבצעים את זה בצורה הטובה ביותר.

וכשאדם מוסר את נפשו על התורה, הוא מתקשר אליה בעבותות אהבה. מתפתחת בקרבו אהבה גדולה ללימוד, לדבר ה’, לנותן התורה. ודוקא העובדה שהוא עומד בפני המלך הרם והנישא שמצווה עליו, היא זו שגם מעצימה ומרימה את האהבה לגבהים אחרים לגמרי. והאהבה הזאת היא דו-סטרית. הלומד באהבה גם נאהב: “נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום… משמח את המקום”. כאשר האדם עוסק בתורה, ובפרט בהלכה, “אז נדברו יראי ה’ וכו’, ויקשב ה’ וישמע”. הדיבור בתורה שיסודו ביראה, מביא לקרבה גדולה של הלומד אל ה’ יתברך. ה’ בא לשמוע אותו.

זו הסיבה שאמרו חז”ל ש”אין לקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה”, ומכאן מתחזקת ההבנה של דברי הבעש”ט הנ”ל: “יאמר בלבו הלא הוא יתברך שמו צמצם את עצמו ושורה בכאן וראוי לי ללמוד בשמחה ביראה ובאהבה”. שורה בכאן ממש. הוא יתברך כאן. מכאן השראת השכינה יורדת לעולם.