יופי חיצוני מול יופי פנימי בנישואים. ניסן לברון מסתכל דווקא במה שיש בתוך הקנקן
בעבודתי כעורך ספרים אני נדרש לטפל גם בצד הגרפי, כלומר במראהו וביופיו של הספר. ועלתה השאלה, הרי היופי החיצוני מודגש מאוד בעולם הסובב אותנו. העולם המודרני משתדל להגיש כל דבר בעטיפה היפה ביותר שרק אפשר, למשוך את העין ולעורר את הרצון. אבל, כיהודי שומר תורה, האם נכון להחשיב את היופי החיצוני? ובכלל, מה היחס בין היופי החיצוני לפנימיות האדם?
הופתעתי לראות כי חז”ל אומרים שיופי חיצוני הוא מתנת שמים שיש לברך עליה. הם משבחים את יופיים של אבותינו ואמותינו הקדושים, ושל אלה מחכמי הגמרא שהיו נאים מאוד. זאת בנוסף למעלותיהם הרוחניות, שהן העיקר, והיופי החיצוני היה כנראה השתקפות של יופי המעלות הפנימיות. כלומר, לדעת חז”ל גם יופי חיצוני הוא דבר שיש לו ערך, כשהוא נובע מרוחניות נעלה. לא שהוא הכרחי – היו חכמים גדולים, צדיקים, שהאירו את העולם בחכמתם, אבל חיצוניותם לא הייתה נאה כלל.
נראה שכלל זה תופס לגבי כל אדם. אם באותו אדם נאה יש גם רוחניות שהוא מפתח אותה, כל אחד לפי יכולתו, מה טוב. אבל על יופי חיצוני ללא איכות פנימית, אמר שלמה המלך: “נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם”.
יופי חיצוני שאדם נולד עימו, הוא מתנת חינם והאדם לא עמל לזכות בו. ניסיון החיים הראה שאנשים נאים חיצונית לא תמיד פיתחו את התכונות החיוביות שבתוכם. בדוק ותראה שדווקא אצל אלה שאינם נאים תמצא יותר את הענווה, הבגרות, אחריות, הסתפקות במועט, יושר וכדומה. נראה שזה בגלל שהסובבים והחברה מתייחסים לאדם הנאה בצורה יותר חיובית ומקבלת, ולכן אינו צריך להתאמץ, להשקיע מעצמו ולהעניק לאחרים כדי לזכות ביחס זה. ואילו האדם שאינו נאה, שלא יכול לסמוך על מראהו החיצוני שיסייע בעדו, חייב להקרין לסביבה תכונות אופי טובות שיזכו אותו ביחס חיובי מסביבתו.
יש בתורה כלל חשוב, שתחושת היופי אינה תלויה דווקא בנתונים הגופניים. חז”ל אמרו, למשל: “חן אשה על בעלה”. כלומר, האשה מוצאת חן בעיני בעלה גם כשחיצוניותה אינה נאה, כשהקשר הזוגי טוב.
איך זה קורה? הנה הסבר אחד: פנימיותו של כל יהודי היא בהכרח יפה שכן היא חלק אלוקי ממעל, ובאה ממקור כל הטוב והיפה שקיים – מהקב”ה. אין צורך לומר שאצל הקב”ה אין דבר מכוער או שלילי, כמאמר חז”ל – “אין רע יורד מלמעלה”. קשר זוגי לפי היהדות מקרב מאוד את בני הזוג, ומביא אותם להכיר יותר ויותר את פנימיותו של כל אחד. כיון שפנימיות זו בהכרח יפה, כאמור, אז היופי הפנימי הולך ומתגלה לעיני בן הזוג, האדם הקרוב.
ועוד נקודה. כידוע עם חלוף השנים היופי החיצוני לא תמיד משתפר… ולכן עדיף לזוג לבנות את הקשר על דבר המתקיים, כלומר על עולמם הפנימי המקושר לנשמתם, שהיא נצחית, ולא על דבר חומרי בר-חלוף.
ומזה אפשר להבין עוד רובד בדברי חכמינו, שאמרו: “אין לך יפה מן הצניעות”. כלומר, אין לך יותר יפה מאדם ששומר על פנימיותו ומעשיר אותה, בראש ובראשונה. כיון שפנימיותו של כל יהודי היא בודאי זכה וטהורה, ברגע שאנו נותנים לה חשיבות ועדיפות כוחה מתחזק והיא יכולה להתבטא יותר בחיינו. עד כדי כך שהיא יכולה להיות הכוח, “הקטר” המוביל את האדם לערכים חיוביים, לקרבת ה’ ולכל דבר טוב.
כל מה שנאמר כאן לא סותר את החשיבות של נשיאת חן חיצונית בין בני הזוג בעולמם הפרטי. חז”ל מיחסים לזה חשיבות רבה כל כך, עד שלמשל “תיקנו שיהיו רוכלים [של מוצרי טיפוח יופי, קוסמטיקה וכדומה] סובבים [למוכרם] בעיירות” כדי שנשים תוכלנה להתייפות לבעליהן, ועוד הדרכות מעשיות רבות שחז”ל נתנו בכיוון זה בין נשים לבעליהן, וכן את חשיבות היופי של דירה נאה ובגדים נאים, במידה נכונה וכשזה אפשרי.
יש לנו את הזכות שנולדנו כיהודים וברשותנו כלים נפלאים להשגת עולם פנימי עשיר, ומאושר. גם לדבר בר-חלוף כמו היופי החיצוני, אם הוא קיים, יש מקום במכלול ‘ההוליסטי’ של חיים יהודיים, בתנאי שהוא במקומו הנכון, המשני, לצד היופי הפנימי.