חץ מקשת

כפיר חזר מהמזרח הרחוק בלבוש הודי, שקוע במדיטציות. להילולת רבי שמעון בר יוחאי בל”ג בעומר במירון הוא הגיע די במקרה, ושם הוא ראה דבר ששינה את חייו

כפיר חזר מהמזרח הרחוק לארץ בלבוש הודי, עגילים באוזניו, שרשראות וטבעות לגופו ושערו ארוך. היו לו רעיונות מוזרים וחבריו לעגו לו. הוריו היו בטוחים שהשתגע. הוא דיבר עמם על רוחניות ועל מדיטציות, והם לא הבינו לאן נעלם כפיר התכליתי. לפני שיצא מהארץ עמד על שלו בתוקף, וכעת חזר עדין ומבקש סליחה מכל אחד. כאשר נשאל מדוע אין לו שעון, השיב:

“הזמן הוא אשליה. הכל רוחני לגמרי…”

הוריו וחבריו ניסו לשכנעו שהוא חי בהזיה, ושעליו להשתחרר ממנה בהקדם, וכבר החל לחשוב שכנראה הצדק עמם.

לפני שיצא מהארץ היה לו כרטיס כספומט, שהשתמש בו פעם אחת בלבד. הוא איבד את מספרו הסודי. כאשר ניגש לבנק אמרו לו שאינם יכולים למסור לו את המספר, וכי יוכל לקבל כרטיס חדש בעוד כשבוע. כפיר נזקק לכסף בדחיפות והחליט לעשות מדיטציה.

הוא החל לחזור אחורה בזמן, כמו בסרט, והגיע שנה וחצי לאחור, לרגע שבו קיבל כרטיס כספומט עם הנייר שבו רשום המספר הסודי. כעת רשם את המספר על פתק. לאחר מכן, הלך לכספומט, הקיש את המספר והמכשיר ביקש לדעת מהו הסכום המבוקש…

כפיר נוכח שטענת הוריו וחבריו, שכל תורות המזרח הרחוק הינן שקר, אינה נכונה לגמרי. הוא הבין שלא יוכל לחיות את הודו בישראל, ומאידך לא יוכל להתעלם ממנה, הרי הציפור בנפשו תצעק. אם כן, עליו לשלב בין העולמות, אך לא ידע כיצד.

יום אחד הציע לו חבר שילמד רפואה אלטרנטיבית. הוא שמע לעצתו, והלך ללמוד רפואה סינית כדי לשלב פרנסה עם משהו רוחני, ובכל זאת חש עדיין שזה לא זה. המטפלים הגדולים ידעו באמת דברים נסתרים, אבל מאידך היו בעלי אגו גדול ולא תיקנו את מידותיהם. כל כיוון שאליו פנה, היה מהול בשקר.

היה לו אח שחזר בתשובה בעקבות מלחמת לבנון. כפיר שוחח עמו ושאל שאלות, אבל התורה לא דיברה אליו והוא נותר מתוסכל.

באותה עת החל לעבוד במסעדה, שם הכיר עובד בשם יוסי, שהיה פעם חרדי, עילוי שלמד שתים עשרה שעות גמרא ביום, ובכל זאת התפקר לגמרי, כפר בבורא ואף עשה דברים להכעיס, כמו עישון סמים ביום כיפור. הוא סיפר על כך לכפיר, שהגיב בפשטות:

“אני מאמין שיש בורא לעולם!” יוסי צחק והכריז:

“אין בורא לעולם!” כפיר התווכח עמו ויוסי ענה:

“אם אתה מאמין, עליך לבדוק במה אתה מאמין ולברר את האמת”.

“אם אתה יודע את כל הדברים, למה אתה לא מקיים אותם?!”

“אני לא מאמין, אבל אתה, שחושב שיש בורא, חייב להבין שהוא רוצה ממך משהו”.

היתה זו הפעם הראשונה שכפיר העלה בדעתו שבורא העולם, המופשט מכל רעיון, רוצה ממנו משהו. חלפו כמה חודשים של שיחות ארוכות ביניהם. כפיר סיפר על נפלאות הודו, ואילו יוסי לימד אותו דברי תורה עם שכל עמוק. כל אחד מצא עניין בדברי זולתו. באחת משיחותיהם התוודה יוסי:

“התורה שהכרתי היתה יבשה. כל היום רק ישבתי ולמדתי גמרא, אבל אולי יש משהו שידבר אליך. יש איזו הילולה, פסטיבל גדול של רבי שמעון בר יוחאי בל”ג בעומר במירון. שמעת על זה?”

כפיר נדלק על הרעיון, והם נסעו יחדיו. שיחותיהם עוררו גם ביוסי הרהורי תשובה. דבר אחד הציק לכפיר. הוא האמין שהתורה אמת, אבל היתה לו בעיה עם הדתיים. לא הבין איך תיתכן מחלוקת בעולם האמונה. חשב בלבו שאם הרבנים חלוקים בדעותיהם, זה סימן לכך שמדובר בדברים אנושיים ויחסיים בלבד. אם כך, גם לי יש שכל ואני יכול לפרש את התורה כרצוני!

כאשר הגיעו למירון, כפיר היה המום. הוא חש בעוצמה רוחנית מדהימה, יותר מאשר חווה בהודו. מישהו ביקש ממנו להשלים מניין לתפילת מנחה. המניין היה מורכב מכל גווני הקשת. מתפלל אחד חבש כיפה סרוגה קטנה, אחד סרוגה גדולה, ברסלבר, חבדניק, ליטאי, ספרדי, תימני, וכפיר הפריק. ממש עם ישראל בזעיר אנפין במניין אקראי במירון.

בעת התפילה ראה איך אחד מתפלל במתיקות, השני ביראה והשלישי בשמחה. לפתע הבין שעם כל השינויים החיצוניים, כולם מתפללים בעצם לאותו כיוון, לאותו ה’. כולם מחוברים לאחד. הוא חש באופן חווייתי שאין סתירה אמיתית ופנימית בין כולם, ושדווקא השוני המגוון יוצר את השלמות.

אז ראה חרדי עומד כנגדו, התגלמות היהודי הגלותי, שכפיר הכי סלד ממנו. כפיר ניגש עם כל בגדיו הצבעוניים, השרשראות, העגילים והשיער הארוך, אל החרדי והם התחבקו בכל כוחם. לאחר שניה התעשתו שניהם, נבוכו מעט ונפרדו זה מזה. מישהו ירה ליד כפיר חץ מקשת, כנהוג בל”ג בעומר. באותה שניה ידע שהוא חוזר לעמו ולעצמו.

מתוך הספר “עין רואה” מאת עודד מזרחי