חינוך למשמעת בגיל הרך

עצות שימושיות בנושא משמעת, משיחותיו של המחנך הותיק יחיאל יעקובסון

כתבה לנו אחת מנשות קהילת תורת החיים:

לא אגזים אם אומר שהרב יעקובסון הוא אחד מאנשי החינוך הגדולים בארץ ואשרי ההורים והילדים שזוכים להתחנך בעצותיו ושיטותיו. הוא צבר ניסיון רב בעבודה עם נוער מכל הסוגים, כולל נושרים.

את משנתו החינוכית הוא פרסם בסדרות של קלטות ודיסקים, הניתנות לרכישה במחיר כמעט סמלי.

בעלי ואני נחשפנו לשיחות של הרב יעקובסון, ולא שהפכנו לגדולי המחנכים, אבל נראה לי שיש פה דברים נפלאים שיכולים לעזור להרבה אימהות ואבות.

נשמע קצת כמו פרסומת, לא? אל דאגה, הרב יעקובסון לא משלם לי והוא גם לא יודע שאני כותבת תמציות של שיעורים שלו…

לפני ששמעתי על הרב יעקובסון הייתי בטוחה שאני מבינה בחינוך… הייתה לי בראש מעין “שיטה חינוכית” שבה אחזיק ובעז”ה ככה נגדל את הילדים. מתברר שטעיתי… הילד המתוק שלי החל “למרוד” בגיל שנה וחצי-שנתיים, החל לומר לא רוצה, ולצעוק די, ואני אנה אני באה? ממש ראיתי איך גיל המרי, כפי שהוא מכונה, הוא גיל קצת קשה עם הילדים. אבל הרב יעקובסון נותן כלים נפלאים איך להתמודד עם בעיות של משמעת עוד מהרגע שילד זוחל!

אני רואה הרבה נשים, מבוגרות וצעירות, שעושות טעויות פשוטות ובסיסיות עם הילדים, ולא מתוך כוונה רעה, אלא פשוט אינן יודעות איך לחנך נכון. גם אנחנו חשבנו שאנחנו יודעים מה לעשות, אבל ברוך ה’ שאנחנו יודעים לומר שטעינו, ובואו נתחיל מחדש. ולא זה לא שמובטחת הצלחה אם רק נעשה את הדברים האלה, כי בחינוך יש עוד גורמים שמשפיעים הרבה (מצב השלום בית, צורת הדיבור בין מבוגרים, אי-חשיפה לתכנים שליליים, לתת חום אהבה והקשבה אמיתיים לילד, ועוד), אבל ודאי שצריך לפעול נכון ובחכמה.

אכתוב פה תמצית שיעור על הקניית משמעת, בעיקר בגיל הרך, מתוך סדרות השיחות של הרב. חלק מהדברים פה ידועים מראש וחלקם לא. תהנו.

למה משמעת?

• משמעת צריך להקנות כדי לגדל אדם טוב, עובד ה’, ולא מתוך רצון לשלוט על הילד.
• מי שלא מתחנך למשמעת, לא מתחנך ליראת שמים.
• ילד שמתחנך למשמעת, לא תהיינה לו בעיות משמעותיות של חוסר או עודף בביטחון עצמי.
• תחילת גיל חינוך למשמעת הוא ברגע שילד זוחל.
• משמעת עצמית נגזרת ישירות מהמשמעת שמקבלים בבית. זה עניין של אימון, להתגבר בהדרגה על התאוות.
• לא מדברים עם הילד על כיבוד הורים כדי לחנך למשמעת. זה אנטי חינוך למצוות. זאת אומרת לא לומר לילד תעשה מה שאמא אומרת כי זו מצוות כיבוד הורים.

עקביות – תנאי להצלחה

• משמעת מקנים בתקיפות ובעקביות. אם אנו לא עקביים זה לא יצליח.
• צריך לצמצם מאד בדרישות, ועל המעט שכן דורשים לעמוד בתוקף. להחליט על מה שאומרים ולעמוד עליו. לא להוסיף הרבה איסורים.
• צריך להרגיל את הילד לשמוע! אין צורך להכנס לעימותים. אנחנו לא מבקשים שום דבר פעמיים! רק פעם אחת. זה חשוב מאד. לא להשמע כמו תקליט שבור. בגיל הרך, במקרה והילד לא שומע, נלך אליו ונפעיל אותו (לא בחוזקה) לעשות את מה שביקשנו.

איומים?

• איומים פוגעים במשמעת. ילד צריך לשמוע כי יש סמכות שאומרת לו, ולא כי יש מי שחזק ממנו שאומר לו.
• משמעת אמיתית היא שילד שומע כי כך צריך ולא כי מאיימים עליו.
• מה שעוזר באיום זה בעצם הטון ולא האיום עצמו. עדיף לומר את האיום בלב ולומר את הדרישה בטון תקיף: לומר “אם אתה לא נכנס הביתה אני אעניש!” ולא לומר: “…אהממממ… בואי נראה…”
• אם משתמשים רבות בלשון מאיימת (“אם לא תעשה… אז…”) זה שוטף לילד את המוח שהוא בעל הכח וההורה הוא החלש. זה בונה ילד מרדן.

צורות פניה לילד

• לא מבקשים אלא דורשים. אפשר וצריך לומר את המילה “בבקשה”, אבל לומר את זה בטון של דרישה.
• לא מסבירים לילד למה הוא צריך לעשות משהו מסויים, או למה הוא צריך לשמוע. הוא צריך לשמוע כי ככה אמרו לו. אפשרי לתת הסבר רק אחרי המעשה שדרשנו מהילד לעשות.
• אם לפעמים רוצים להשיג מילד איזה משהו ולתגמל אותו על זה, אז לא לומר “אם תאסוף את הפאזל תקבל מיץ”. אלא “אני מכינה עכשיו מיץ לילדים, אז בזמן שאתם אוספים את המשחקים אני אמזוג לכם לכוסות…” או משהו מעין זה. שלא ישמע משפט כמו “אם תעשה כך… אז תקבל..”

ואם הילד כבר אינו ממושמע?

• להרגיל את הילד לשמוע הוראות. שבכל מקרה יעשה את הדברים שביקשנו. לדוגמא: לתת לו כוס מים או מיץ שהוא בכל מקרה רוצה לשתות, ולומר לו קח עכשיו תשתה. או אם הילדה רגילה לשים את הבובה שלה בעגלה, אז לתת לה את הבובה ולומר לה שימי את הבובה בעגלה. בלי להוסיף דברים ודרישות אחרות שהילד לא שומע להם בכל מקרה. ככה במשך שלושה חודשים – ואז ישתנו ההרגלים של הילד.
• בדברים שהילד כן שומע להורים, כדאי “להעתיק” מהם את הטון של ההורה להוראות האחרות שבהן הוא לא שומע.

זהו בינתיים… ברור שהשיעורים נשמעים הרבה יותר טוב, ולמי שיש זמן זה ממש כדאי.
וכמובן שעיקר חינוך ילדינו נעשה על ידי תפילתם ודמעותיהם של האמהות והאבות!