הרב שמואל טל
אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך הוא “משבר גיל ההתבגרות”. ה”טיפול מונע” חשוב לאין ערוך מנסיון לתקן נזקים לאחר שהחלב נשפך. הרב טל מציג הגדרות ועקרונות חשובים שיכולים לעזור מאוד, בעזה”י, למנוע את גלישת הנוער למקומות שמחוץ לגבול הקדושה
לדבר על יסודות האמונה
בשיחות עם הנער, עוד לפני גיל בר המצוה (הגיל משתנה בין הנערים, על פי הבשלות הנפשית שלהם), צריך לדבר איתם על יסודות האמונה: מאיפה יודעים שיש בורא לעולם? איך אנחנו יודעים שהיה מעמד הר סיני? מה ההוכחות לכך שיש תורה שבעל-פה ושהיא אוטנטית? מי אמר שההלכה לא יכולה להשתנות אחרי הגמרא? למה צריך ללמוד דווקא גמרא? מה מקומם של הצדיקים? מה מקורה וקדושתה ותפקידה של פנימיות התורה? סתירות בין מדע לתורה, וכיו”ב.
לשם כך, ברור שההורים עצמם צריכים להיות מבוררים באמונתם. לא מספיק שהם היו ”ילדים טובים” שלא שאלו שאלות, לא מספיק שיש להם “אמונה סוציולוגית”, מחמת החברה. הם צריכים לחיות את האמונה. אחרת, יהיה קשה מאוד להעביר אותה הלאה.
אם ההורים לא למדו תשובות לשאלות הללו, עליהם להתחיל ללמוד. בשום אופן אי אפשר לומר לילד: “ככה זה וזהו!”. תשובה כזו יוצרת מיד נתק בין ההורים לבין הילדים. הנער קולט מיד, שבעצם אבא שלו זייפן, חיצוני, עושה דברים סתם, בלי מחשבה למה. הוא לא מוכן להתחבר לאבא שקרן, ובעצם הוא צודק, כי בפנימיותו הוא דורש אמת.
הורה שלא ניחן ביכולת הסברה, שאין לו את המילים המתאימות, יכול להפנות את בנו למישהו אחר שימלא את התפקיד הזה. אפשר גם להפנות לספרים. ב”ה בזמננו יש ספרים טובים מאוד, בשפה פשוטה ושווה לכל נפש.
שייכות לעם ישראל לדורותיו
דבר נוסף שמאוד חשוב לפתח: את תחושת השייכות לעם ישראל, לכל מה שארע לנו בדורות הקודמים. זה חלק מבניין האמונה האמיתי: אנחנו בני עם ישראל! אנחנו ממשיכים את השלשלת הקדושה והמפוארת הזו! אנחנו ממשיכים את אלו שיצאו ממצרים, שקיבלו תורה בסיני, שחיו בתוכם נביאים רבים, שהשכינה שרתה בתוכם, שהיו אור לגויים! אנחנו המשך ישיר של אלו אשר מסרו נפשם על קידוש ה’, ונרדפו בפרעות וגירושים ועלילות ושואות וגזירות, בשל אמונתם המוצקה! לא היתה אומה ולשון כאומה שלנו, בכל ימות עולם!
כשיהודי חי בגלות (בתקופה שיהודים נבדלו לגמרי מהגויים), הוא רק היה רואה את הגויים, והיה מבין מיד מה ההבדל בינו לבין הגוי. מבחינה מסוימת, בגלות ניתן היה להרגיש יותר בקלות שאתה יהודי. גם חילונים כיום, מספרים שדווקא בגלות הם קולטים שהם חלק מעם ישראל. בימינו, התחושה הזאת עלולה להתעמעם, פחות מרגישים את תחושת הייחודיות והשליחות, שכל העולם כולו מעבר אחד ואנחנו מן העבר השני.
לכן כיום צריך להדגיש הרבה יותר את המסרים הללו. כי אם אני יהודי, ממילא יש לי משמעות בחיים, יש לי מה לעשות בעולם הזה, אני לא יכול לחיות סתם בעולם.
גם קישור לצדיקים לדורותיהם, הוא חשוב ביותר, מאותה סיבה. לכן כדאי מאוד להרבות בסיפורים בשולחן השבת, על גדולי ישראל, מכל הדורות והזרמים. בין אם אלו סיפורי מופת על עמל התורה והמידות, ובין אם אלו סיפורי “מופתים”. שהילדים יגדלו כל הזמן על ההכרה: “אשרי העם שככה לו”! אשרי העם שהעמיד מקרבו דמויות מופת כאלו! שיגדלו לאהוב את הצדיקים, לדעת כמה שהם היו באמת ענקים ועצומים. המשקל החינוכי שיש לסיפורים הללו, לא יסולא בפז: הם מחזקים באמונה, מחזקים את ההכרה ששרתה שכינה בישראל בכל הדורות, מהווים מושא חיובי להערצה (במקום כל מושאי ההערצה של התרבות היום), מושא לשאיפות ולקריאת כיוון בחיים, ושייכות נפלאה לעם ישראל.
לאפשר מיוחדות בתוך הקדושה
פעמים רבות יש לנער רצון להיות “מיוחד”. הוא שואל את עצמו “למה זה אנוכי”, ומרגיש שהוא צריך את ה”חידוש” המיוחד שלו. אז לאחד יש קוקו, לשני עגיל, ולשלישי פאות. מאחרי כל דבר יש לו “תורות” שלמות…
על ההורים להבין את הצורך של הנער במיוחדות, ולעזור לו למצוא תחומים כאלה, בתוך הקדושה: תכלת בציצית, פאות, הקפדה מיוחדת על סעודת “מלווה מלכה”, טבילות במקווה, קונטרסים של ברסלב או של חב”ד, לימוד מיוחד, מוזיקה של הזמר סיני תור, נוער ארץ ישראל, התנדבויות, קירוב רחוקים, וכדומה.
כאשר הנער מגיע עם דבר כזה, אסור שההורים יזלזלו וישדרו: מה זו הגאווה הזו. להפך: עליהם לפרגן ולשמוח שהבן שלהם מצא את המיוחדות שלו בקדושה, ולא בצד השני. אחר כך, במשך הזמן, הנער יגדל וילמד להכיר את הכוחות שיש לו, הוא ילמד שיש מספיק מיוחדות שאפשר למצוא בעולמה של תורה, בתוך המסגרת הרגילה. אבל בנערות קשה לקלוט את זה. הנער רוצה מיוחדות יותר חיצונית. על ההורים מוטל לתת לו לפחות את הלגיטימציה לבחירה שלו.
וכן לגבי התמודדות בדיעבד – כאשר ילד שגדל במשפחה תורנית, מתחיל להיות אוהד “שרוף” של בית”ר ירושלים וכדומה. ברוב הפעמים זה מגיע משום שיש לו איזה חסך, בגלל שהוא לא מוצא את העניין שלו בדברים הרגילים. אם בונים את החיים של הילד באופן מלא, נותנים לו מטרות שממלאות אותו, יש לו סיפוקים רוחניים, יש לו חברה שטוב לו בתוכה ויש לו את הנקודה המיוחדת שלו, אז אין סיבה שהוא ירצה דברים מבחוץ. לכן, גם בדיעבד, הדרך להתמודד עם פזילות של הילד החוצה, היא לא להלחם נגדו ולאסור את מה שהוא רוצה, אלא פשוט לתת לו תחומי עניין אחרים, חיוביים. במקום שהוא ילך עם חולצה של בית”ר – שילך עם חולצה של “נוער פולארד”. וכן על זה הדרך.
התניות חיוביות
ילד קולט דברים בצורה של התניות. כאשר למצוות מתלווה דבר חיובי, המצוות נתפסות כחיוביות. לכן ילד קטן שמקבל ממתקים בשבת, תופס את שבת כדבר משמח, שהוא מחכה לו, למרות שיש ביום הזה הרבה איסורים. והדבר נכון גם לגבי הנוער: צריך להשקיע בכך שתהיה נעימות בחיים על פי התורה. שהשבתות יהיו נעימות, לתת לנער להתבטא בשולחן השבת, לדבר דיבורים נעימים ולא רוויי מתיחות, לתת לו מתנות על כל מיני דברים שקשורים לתורה ולקדושה. לא לשכוח לחגוג לו יום הולדת, נסיעות משפחתיות למקומות משמחים, וכדומה.
זה דבר ששווה המון. כל הנימוקים והשכנועים השכליים, הם קטנים לעומת ההרגשה הפשוטה והקיומית של הנער, שטוב לו בבית. הוא מרגיש שהוא רוצה להיות שייך לזה. ברור שבחיים יש נקודות קושי, אבל יש לעשות השתדלות גדולה שהאווירה הכללית בבית תהיה כמה שיותר נעימה ושמחה.
עולם הרגש
כחלק מהנעימות שמשודרת בבית, חשוב גם שעולם הרגש יהיה מפותח. כאשר הבית מבוסס על שכל, ללא רגש, קשה לנער ולנערה להתחבר לבית ולמסר שלו. עיקר השינויים שהנוער עובר, אלו שינויים רגשיים. פתאום נערים ונערות נכנסים לתחושה של עצבות. הם לא יודעים להסביר אפילו לעצמם למה זה קורה. פתאום הוא מתכנס בתוך עצמו. אין לו חשק לשתף פעולה או להגיב למה שקורה. הוא לא מבין וגם ההורים לא מבינים. אבל אם הוא יודע שהוא יכול להגיד את זה, לבטא את מה שהוא מרגיש, וזה לא יתקבל כחולשה, אלא באהבה ובכבוד, זה דבר שמפיל הרבה מחיצות ופותר המון בעיות. חלק גדול מהקשיים נוצרים, בגלל שההורים אינם יודעים מה עובר על הנער ומה הוא מרגיש בתוכו. אם היתה פתיחות רגשית והוא היה מספר – הכל היה נראה אחרת.
איך יוצרים פתיחות רגשית כזו? קודם כל על ידי אהבה וחיבה, כמו שכבר הזכרנו. אבל מלבד זאת חשוב שהאב והאם יספרו בעצמם על מה שהם מרגישים. שגם ההורה ידבר על מה שקשה לו, ויעשה מאמץ לצאת מתוך ה”קונכיה” של עצמו. שגם ההורה לא יתפוס את הפתיחות הרגשית כחולשה. בבית כזה הילד גם ירגיש פתוח ומשוחרר לספר מה עובר עליו.