הרב שמואל טל
אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך הוא “משבר גיל ההתבגרות”. ה”טיפול מונע” חשוב לאין ערוך מנסיון לתקן נזקים לאחר שהחלב נשפך. הרב טל מציג הגדרות ועקרונות חשובים שיכולים לעזור מאוד, בעזה”י, למנוע את גלישת הנוער למקומות שמחוץ לגבול הקדושה
אחד הדברים המדוברים ביותר בחינוך, הוא “משבר גיל ההתבגרות”, גם אצל הבנים וגם אצל הבנות. כמו בבריאות הגוף, כך גם בעניין זה, ה”טיפול מונע” חשוב לאין ערוך מנסיון לתקן נזקים לאחר שהחלב כבר נשפך. כדאי לעמוד על כמה הגדרות, תובנות ועקרונות חשובים, שהמודעות אליהם יכולה לעזור מאוד, בעזה”י, למנוע מראש את גלישת הנוער למקומות שמחוץ לגבול הקדושה. כפי שנראה, המשימה הזו מטילה אחריות לא קטנה על ההורים, וכבר ידוע שראשית החינוך של הילדים, היא החינוך העצמי של ההורים.
תפילה
צריך להתפלל על החינוך, כמה שיותר, ובפרט בגיל “העשרה”. בגיל זה החינוך הרבה פחות בידי ההורה, כי הילד נמצא כבר בגיל שבו הוא מפעיל את הבחירה של עצמו, ובסופו של דבר ההורה לא יכול לשלוט בזה. צריך המון סייעתא דשמיא.
אהבה
נדרשת אהבה אמיתית ומופלגת בחינוך, בכל גיל. ניתן אפילו להקצין ולומר שהאהבה היא החמצן של החינוך. הדבר נכון במשנה תוקף כלפי נערים ונערות. לפעמים דווקא כלפי ילדים קטנים וחמודים, אין לך בעיה להרעיף אהבה, כי אין להם בעיה להראות לך שהם רוצים את האהבה הזאת. קל לאהוב אותם בצורה פשוטה. לעומת זאת, נער ונערה בגיל התבגרות, נראים הרבה יותר עצמאיים וממילא פחות זקוקים לאהבה. פעמים רבות הם גם משתדלים לשדר שהם לא צריכים אותך, הם ברשות עצמם. אבל האמת היא, שדווקא בגיל הזה הם ממש רעבים לאהבה ולחום מצד ההורים. דווקא משום שהם עוברים הרבה קשיים, לבטים וייסורי-התבגרות, הם צריכים הרבה חום והרבה אהבה, וגם גילויי אהבה פיזיים, של חיבוקים, טפיחות ונשיקות.
חשוב להדגיש שהאהבה היא לא “פטנט” לתפוס את הילד, אלא זהו התדר שבו הקב”ה משפיע עלינו את תורתו. “אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת”, ולכן “תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת”; “אהבת אותנו ורצית בנו”, ולכן “וקרבתנו מלכנו לעבודתך”. וכמו הקב”ה, כן גם אנו: מה הוא מנחיל את דרכו ותורתו באהבה, אף אנחנו – באהבה.
הקשבה
נקודה מרכזית וחשובה זו ההקשבה. מאוד חשוב שהנער והנערה ירגישו שמכבדים אותם, את המאוויים שלהם ואת הדברים שחשובים להם. נער מרגיש מצוין אם אתה באמת מקשיב לו או שההקשבה היא בערבון מוגבל מאוד, שאתה נראה כמקשיב, אבל בעצם אתה מחכה עד שהוא יגמור בשביל שתגיד לו את “האמת הגדולה שלך”. לא מדובר פה על גינוני כבוד והצגות. מדובר פה על נקודה אמיתית, שההורים והמחנכים צריכים להתחנך אליה בעצמם: צריך לתת אמון אמיתי בנקודה המיוחדת שיש לילד שלך. להאמין שיש לו נקודה אמיתית, והוא לא יוצר סתם כל מיני בעיות. בהחלט, אם ההורים לא מקשיבים כראוי, אז הנער עלול ליצור כל מיני בעיות.
אתן דוגמה או שתיים, כדי לסבר את האוזן, מהמציאות בדורנו:
יש נטיה אצל הנוער שלנו להתחבר לברסלב. יכול להיות שאתה, האבא, בכלל לא “בקטע” של ברסלב. אבל העובדה שהבן שלך הגיע עם הרצון לזה, צריכה לחנך אותך לתת אמון גם בדרך הזאת. לא, אתה לא צריך לנסוע לאומן בשביל להראות לו שאתה מכבד אותו, אתה גם לא צריך ללמוד ליקוטי מוהר”ן בשביל זה. אבל אתה חייב להבין באמת, שיש כאן נקודה אמיתית שהבן שלך מצא. לבן שלך היה חסר משהו. משהו מסוים, שכל האמת הגדולה והחשובה שלך, לא הצליחה לתת לו. יש איזו שהיא נקודה שהוא לא מוצא בדרך שלך.
וכן לגבי הנערים שנמשכים לסוג מוזיקה שלא היה רגיל בתקופת ההורים, או סוג ריקודים וכדומה (בוודאי שיש דברים שהם מחוץ לתחום, אבל אליהם הנער מגיע בדרך כלל, רק אחרי שהוא לא מצא את מה שחיפש, בתוך התחום. רק אחרי שהנער לא מצא מענה במה שההורים הציעו לו, אז הוא משתכנע שפה אין מה לחפש, ולכן הוא הולך לחפש במקומות אחרים)
אתה צריך להקשיב ולנסות להבין, עד לרמה שאתה יכול להרגיש את הצורך שלו. לא לנסות ”לקטלג” אותו. אם לא ניסית להבין אותו באמת, אין סיכוי שתצליח באמת לעזור לו. אתה לא יכול להניח מראש שאתה יודע מה התשובה לבעיה שלו. גם אם אתה אומר דברים אמיתיים, הם לא בהכרח נוגעים בנקודה שאותה הבן שלך מרגיש.
רבים הנערים והנערות שאומרים וחושבים ש”עם ההורים שלי אין לי בכלל מה לדבר”. הם מרגישים שההורים לא מקשיבים ולכן גם לא מבינים. וזה הדבר הגרוע ביותר: שהנער כבר ”סימן איקס” על ההורים, כי ברור לו שאבא ואמא הם לא הכתובת בשבילו.
נכון שאם ההורים לא נמצאים בעצמם באותה נקודה של הבן שלהם, לא תמיד הם יוכלו לעזור לו באופן שידבר אליו, אבל אם יש הקשבה והשתתפות אמיתית, הם יוכלו לתת לו הרגשת ביטחון והם גם יוכלו לעזור לו להחליט עם מי להתייעץ. להורים יש ניסיון הרבה יותר גדול בשאלה איך לפתור בעיות.
אמון
יש נקודה נוספת שקשורה לעניין, וגם היא עלולה להוות מחסום מצד ההורים להבין ולהקשיב באמת לבנם: חוסר אמון. והכוונה בזה, שההורים לא נותנים אמון בזה שהתורה נותנת פיתרון לכל הבעיות, וגם לאלו שהם לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד איתם. פעמים רבות ההורים מעדיפים להתעלם מהבעיות שהנער מציג, ולחשוב שהוא סתם ממציא בעיות ושאלות בלי צורך, וכל זה, משום שהם עצמם לא מכירים פיתרונות לבעיות הללו. לכן הם מעדיפים “למשוך” את הנער לגישה המוכרת שלהם, שם הם מרגישים “בבית”, שם הם יודעים את התשובות לכל השאלות. ואז מתחילים כל מיני לחצים, סמויים וגלויים, כל מיני משפטים ושדרים, שיאלצו אותו להכנס לתוך הקוֹטר של ההורה, ושם הנער יוכל לקבל את כל התשובות. במצב כזה הנער מרגיש שהוא שואל וההורים לא עונים לעניין, ואז הוא מאבד את האמון.
ולכן צריך אמונה גדולה בזה שהתורה היא תורת חיים, שאין בעיה שהתורה לא יכולה לתת לה פתרון. לפעמים הפיתרון הוא לא מובן מאליו, צריך לחפש אותו, אבל אם מחפשים, אפשר למצוא. לכן אין סיבה לפחד משמיעת הנער וניסיון להבין אותו בכנות. נכון, לא בטוח שמיד תהיה להורה תשובה. אפשר לומר את האמת: “זו בעיה. צריך לחשוב מה עושים, אבל בעזרת ה’ נמצא פיתרון”. רק כך יש אפשרות שיווצר דיאלוג אמיתי.
האמת היא, שהגישה הזו יכולה להתממש, רק בתנאי שההורים מאמינים בה. לשם כך צריך להפנים את העיקרון החשוב של “שבעים פנים לתורה”: האמת היא לא רק של הרב קוק, לא רק של החזון איש, לא רק של חב”ד ולא רק של רבי נחמן. האמת לא “בכיס” של אף אחד. היא שייכת לכל עם ישראל. ברור שיש גבולות. הגבולות הן: א. ההלכה. ב. י”ג העיקרים. אבל בתוך הגבולות הללו יש מרחב גדול מאוד. ולא צריך לפחד מלהתבלבל. טוב מאוד שיש הרבה דרכים בעבודת ה’. אדעתא דהכי ניתנה התורה. אין שום סיבה שבעולם שהבן שלך יהיה בדיוק כמוך. כל אחד לפי הדרך המתאימה לו, לפי שורש נשמתו.
זהו המבחן האמיתי של “חנוך לנער על פי דרכו”.
לגיטימציה לשאלות
חשוב לאפשר לנער לשאול שאלות, וגם שאלות בסיסיות באמונה. לאפשר לו להגיד מה לא טוב לו, מה קשה לו, מה מפריע לו. להעביר לו שדר שזה לגיטימי לומר את זה. אבא לא נעלב.
אם השאלה לא נאמרת בכבוד הראוי, על זה אפשר להגיב בעדינות, בצורה עניינית: “אם אתה רוצה לברר, אתה גם מבין שזו לא צורה נכונה לברר דברים. זה מצוין שאתה רוצה לברר, אבל גם חשוב איך מבררים ואיך מדברים”. הערה כזו הילד בהחלט יכול לקבל.
קבלת ביקורת
נקודה נוספת שלא פשוט ליישם, היא: לאפשר לנער להביע ביקורת על ההורים ועל דרכם. יש לשדר לו שזה בהחלט לגיטימי, במידה שהביקורת נאמרת בצורה נכונה ועניינית. אם הנער יודע שההורה מוכן לשמוע, שהוא לא מחשיב את עצמו למושלם – לא רק שלא נוצר אצל הנער משבר אמון, אלא להפך: הוא רואה את ההורה כמחפש שלימות ואמת, ולכן מוכן לשמוע, לדון ואף לשקול לשנות מה שצריך.
נערים ונערות הם מאוד ביקורתיים, זהו גיל של ביקורתיות (גם כלפי עצמם), גיל שבו הם עומדים על דעתם, מכירים את העולם והחסרונות שבו, ולכן רוצים להגיע למציאות הרבה יותר מושלמת מזו של ההורים. לפעמים זו נאיביות, אבל זו המציאות שהקב”ה יצר. הרצון הזה ליותר שלמות הוא רצון חיובי. הקב”ה נותן לדור הבא להתקדם, לחשוף עוד יותר את האמת, להיות מסוגל להגיע למקומות גבוהים יותר. ולכן באמת, אין פה נתק מהדור הקודם, אלא יש פה שיתוף פעולה. הרוח הצעירה שבהם גורמת לכך שהם עדיין לא התייאשו מלהעלות את המציאות ולתקן אותה. הם עוד לא “התברגנו”.
אם מבינים את העניין הזה, אתה לא הולך נגד הנער, אלא נותן לו ללכת קדימה ואף מוכן ללכת ביחד איתו. כאשר זו הגישה, זה משחרר הרבה לחץ ומונע המון חיכוכים ו”אנטי” מצד ההורים, ואף מאפשר לנוער להתקדם בלי רצון לסתור, אלא מתוך רצון להמשיך. אין קריאת תיגר, אלא התחדשות ובניין.
כאשר זו הגישה, מתאפשר גם בקלות הרבה יותר גדולה, לאזן את הנוער, כשצריך, לעזור לו לראות את הצד השני של המטבע. רוח הנעורים והרוח הבוגרת יכולים לדור בכפיפה אחת ואף לחיות בהרמוניה זו עם זו.
ענווה
בשביל להקשיב באמת, לתת לגיטימציה לשאלות ולקבל גם ביקורת, צריך הרבה ענווה. אדם שחושב שהוא יודע את כל האמת, לא יכול להקשיב, ובפרט לילד ה”קטנצ’יק” הזה. אני הרי למדתי ואני הרי יודע… אחת הסיבות לכך שבנים של תלמידי חכמים יכולים לפעמים לצאת גרוע במיוחד, היא בגלל הנקודה הזאת, שההורים משדרים שהילד חייב לקבל את הגישה שלהם, שהרי הם עמלו וביררו ולמדו אותה בעצמם. “איידי דטריד למפלט לא בלע”. ככל שאדם עסוק יותר ויותר לפלוט, להוציא תורה וללמד, אז הוא עלול לא לבלוע, לא להקשיב. לכן צריך להפנים, שעם כל הידע שלך, אתה לא יכול לדעת מה בליבו של הנער, עם כל הכבוד לזה שזה הבן שלך. יש לו נשמה אחרת משלך. מה שמשכנע אותך לא בהכרח ישכנע גם אותו. מה ש”מורך ורבך” אמר לך, גם בלי נימוק מספיק משכנע, אולי “מדליק אור בעיניים” שלך, אבל הנער רוצה להבין “למה” ו”איך” ומה ההגיון שבזה. הוא חייב הסברים אחרים וחיבורים יותר עמוקים לדברים. זה לא ש”הנורה שלו שרופה”, הוא לא מתעקש או סתם מחציף פניו, הוא לא מתריס כדי לעצבן אותך. הוא פשוט לא משתכנע ממה שאתה השתכנעת, ואתה צריך לקבל את זה, ולהסביר לו לפי הכלים שלו.