היא עזבה את כל עולמה ויצאה לחיי נדודים ועוני. מי האמין שדווקא מהאלמנה הצנועה תצמח מלכות?
מאת גד
השקט הנישא לו עם רוח הקיץ ליטף את פניה הצרובות. ספק מהשמש שהכתה על פניה ללא רחם, ספק מהיגון שהפך לבן לווייתה הקבוע.
צללי הערב כבר נטו קו דק של גווני שקיעה על זהב החיטים, וריח האבק המתוק של סוף היום נמסך בעדינות בניחוח העפר ועשבי הקיץ הקמלים.
ניצלה רגעים אחרונים של אור לסדר את שק החיטים העמוס הטומן בחובו יגיעה רבה, צמא וכאב.
אור חדש זרח, החל קציר החיטים. שמחה פשוטה של מלקטת.
מהררי המלכות למלקטת, שעולמה נסוב סביב השדה הזה בבית לחם יהודה אשר ממנו פרנסתה הדלה,
שלה ושל חמותה, אך ידעה כי לא יעזוב ה’ את חסידיו.
*
זוג אלמנות בודדות, שמצאו מפלט בבית לחם יהודה. כור מחצבתה של חמותה, ובעלה עליו השלום.
שתיהן, הבודדות, הגיעו ממואב, והתקבלו בקרירות ובחוסר אהדה בולט.
היא ידעה למה. בשכר צרות עין שהיתה בהם…
ואף על פי כן, מצאה לנכון לחזור. לשדה, לעם, לארץ.
עומדת היא ומחכה לכלתה, שתחזור מעמל יומה המפרך, מביטה באופק. מחממת את התה מתחת לעץ התאנה הזקן שנטעו היא ובעלה לפני שנים רבות, בימים ההם מלאי הקסם וההדר.
מדליקה מדורה קטנה, שממלאת את חייה אש, להבת שלהבת של תקוה. כמה אהבה והערכה רכשה לאותה עלמה צרובת פנים.
אותה עלמה אשר עזבה את כל עולמה, כבוד, משפחה, שבט, רווחה. ובאה איתה, אלמנה, עלובה, חסרת כל, אשר המר ש-די לה מאוד, המיר את כל אשר לה בעוגמת נפש וצער תהומי.
עד היום, מדי יום, בשעת השקיעה, כשהיא יושבת ומחכה, מנסה היא להבין מה משך אותה. פלא. סוד.
תמיד הרגישה שיש בה משהו מיוחד, איזו מסירות אין קץ, שלוה פנימית עמוקה. עמד הקב”ה ופיזר לבין האומות נשמות גדולות, שימשיכו את כוחות האומות בקדושה לתוך ישראל, כאותם אבות ראשונים.
הן הפכו להיות אחת עולמה של השניה.
יושבות וחולמות על ימים יפים יותר, של מלכות מסודרת, מובנית, חד משמעית, של הארת פנים, לא ימי רעב חסרי יציבות, מלאים תהפוכות וחששות.
עבר קציר כלה קיץ, אולי עתה ניוושעה.
*
היום הגיעה העת, חשבה.
השכם בבוקר ירדה לכבס את בגדי הלבן, המיוחדים לעיתות חג ומועד.
כבר זמן רב היא חוככת בדעתה מתי יבוא היום.
*
המפגש האקראי איתו ועם שדהו היה נקודת האור, הארת הפנים הראשונה שחוותה מזה שנים רבות.
סתם כך ירדה כלתה לשדה לנצל את זכותה, חובתה כעניה מן המניין, ללקט בתר ליקוטי.
והנה כיוונה אותה יד ההשגחה העליונה לשדהו, ברוך ה’ אשר לא עזב חסדו, של אותו מודע ותיק וישר, נשוא פנים דובר אמת בלבבו.
מיד שם לב לאותה עלמה צרובה, שבכל תנועה מתנועותיה העדינות התגלתה אותה מסירות, צניעות, חוכמה ויראת שמים טהורה. טביעת עין של צורבא מרבנן. התעניין בה, ומשעמד על טיבה, על הקרבתה וחתירתה לאמת בכל ניע, כאז כן עתה, נתן לה שכר הצפון ליראים. מעט הקל על טרחתה ויגיעתה, אפשר לה לשתות מאשר ישאבון הנערים, ואף הגדיל, ובכבודו ובעצמו, אדון הארץ, בעל האדמות, הושיט לה קלי, וחומץ.
ברוך ה’ אשר לא יעזוב את חסידיו, החיים עם המתים.
*
שקט בבית לחם בלילה, זרעי קיץ נישאים ברוח, זרעי חסד, של ימי השמחה, עת הביכורים.
זרעי המלוכה משוטטים להם בשדה הזה, ואיש לא ידעם.
מי האמין שיבוא יום, ותהיה מגילה על שמה, וגואל אחרון משיח בן דוד בן ישי בן עובד בן בעז, יהיה גם בן רות.
ולא השכילו אנשי בית לחם וטחו מראות, שדוקא מהמלקטת האלמנה צרובת הפנים, שמצאה עצמה נאבקת לשרוד, קשת יום, שמסרה הכל, למענה, למען העם, למען האלוקים, שבחרה בשפלות של השחיה
לשבלי השעורים, שתים ולא שלוש, מאכל בהמה, תצמח מלכות ישראל, אבן מאסו הבונים שהפכה לראש פינה.
ולא תנועה יסדה, ולא ברוח, ולא ברעש, רק שבולים לקטה, שתיים ולא שלוש, מאכל בהמה.