הרב טל: להרגיש שייך למלכות ה’‏

במגילה, מידרדרים ישראל למצב של לקיחת חלק במלכות אחשוורוש. אסתר ומרדכי מתווים את התיקון המתאים שנכון גם לימינו

סעודתו של אותו רשע

ידועים דברי חז”ל, כי לא נחתמה גזירת השמד על ישראל אלא משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע[i]. ר’ שמעון בר יוחאי[ii] אמנם דוחה את הדעה הזו וטוען כנגדה: “אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו”, אולם חז”ל במדרש מקיימים את הטעם הזה דווקא. ויש להבין: מה כה חמור בעוון המשתה, עד שבגינו נגזרה אותה הגזירה על ישראל? ומה תשובתם של חכמים לטענתו של ר’ שמעון בר יוחאי?

משמעותם הרחבה של דברי חז”ל על אותה ההנאה ממשתה אחשוורוש, היא שעל עם ישראל השתלטה רוח של חיים סתמיים, בהתאם לכוונת אחשוורוש ביוזמתו “לעשות כרצון איש ואיש”[iii]; יהודֵי מלכות אחשוורוש שקעו בתרבות הנהנתנית שהנהיג אחשוורוש במלכותו, כדי להרגיע ולטשטש את נתיניו ממחשבות של קנאה דתית ותקומה לאומית. אחשוורוש הציע תחליף: לחיות כרצון איש ואיש, היינו, איש לנפשו, עם המאכל והמשקה האהובים עליו, תענוגותיו והנאותיו הפרטיות. אמנם היו יהודים בשושן שהלכו למשתה וקלקלו בזנות[iv], אך לא רק בגינם נחתמה הגזירה; יהודים רבים אמנם לא קלקלו בזנות אבל התמזגו והתבטלו לאותה רוח כללית של תרבות אחשוורוש שנשבה בקרבם. ועדיין יש להבין: מדוע חטא זה כה חמור? מה יש בה, באותה הנאה, שכל הקלקול נתלה בה?

משתה אחשוורוש כמשל

התשובה העמוקה לכך היא שההנאה ממשתה אחשוורוש, משמעה להרגיש שייך למלכותו, למלכות שאיננה מלכות ה’. התמכרות להנאות החיים הפרטיות, משמעה שהאדם ממליך את היצר הרע במקום את הקב”ה, ובעצם הוא ממליך בזה את הסטרא אחרא. לכן תרבות שכזו, על אף דיבוריה הגבוהים על שוויון וכבוד האדם, “לעשות כרצון רצון איש ואיש”, מתדרדרת עד מהרה ליצריות נמוכה; היינו, זנות וניאוף, גאווה, שנאת חינם ושפיכות דמים, כפי שמתארת לנו המגילה את קורות ממלכתו של אחשוורוש עם קריסת חזונו הליבראלי לתוך עריצות אכזרית ורקובה.

תהליך דומה למה שקרה לאחשוורוש ולמלכותו, מתרחש בנפשו של האדם המתרחק מה’ יתברך. ההתדרדרות היא הדרגתית. היא מתחילה בהנאה סתמית שמנותקת מהקדושה וכביכול אין בה חטא עצמי. וזו הסיבה שהאדם נמשך אליה ואינו עוצר. ולאחר שהיצר הרע הצליח להוציאו מהדבקות בה’, הוא כבר מדרדר אותו ומחליש את אמונתו בה’ ובערכם של מעשיו הטובים. הוא מאבד את טעם חייו, שכן אינו מכיר בערך הגבוה של קיומו, ואינו מאמין עוד שמעשיו מועילים ומשפיעים בעולם. הוא שקוע בקטנות החיים, הנאותיו, רווחיו וסיפוקיו הנמוכים.

ומה גרם לעם ישראל באותו הדור להידרדר? הם הרגישו שהם אינם רצויים ואינם מועילים, ועל כן חסרי ערך בעיני מלך מלכי המלכים

בנפשו של אדם זה מתרחשים שני תהליכים: הוא מתנתק מהקדושה, ואינו מוצא עוד עניין בפעולה למען ה’ בתורה ובמצוות, והוא גם שוקע בעצמו, ברצונותיו הקטנים והפרטיים; והיות וכל פנימיותו ומהותו האמיתית של האדם היא אור הקב”ה השוכן בתוכו, כאשר הוא ‘מוציא’ את ה’ מתוכו – תחושת הריק משתלטת עליו ומגבירה את ריצתו אחר ‘משתה אחשוורוש’. כך מגיעים מסתם משתה, ל’סעודתו של אותו רשע’, הוא היצר הרע – והעולם כולו נראה לאדם כשולחן ערוך לתאוותיו.

עתה לא יבחל בדבר, אף לא בזנות חס ושלום, וממילא, הדרך לניתוק גמור מה’ יתברך סלולה לפניו.

ומה גרם לעם ישראל באותו הדור להתדרדר עד שהגיעו ליהנות מסעודתו של אותו רשע? המגילה שמה את האמת העמוקה בפיו של המן הרשע: “ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שֹנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עֹשים ולמלך אין שֹׁוֶה להניחם”[v]. על “מְפֻזָּר וּמְפֹרָד” דרשו: “היינו שישראל אין להם אחדות זה עם זה”[vi]. ישראל בגלותם הרגישו מפוזרים ומפורדים, כלומר, בלי ייעוד ובלי תכלית כעם, ועל כן גם בלי עתיד של תקווה עבור הפרט. הם הרגישו שהם אינם רצויים, אינם תורמים ואינם מועילים, ועל כן חסרי ערך בעיני ה’מלך’, היינו מלך מלכי המלכים.

אם האדם אינו מרגיש שבכל רגע ורגע הוא עומד ומשמש לפני ה’ יתברך, סופו להרגיש אבוד בין מיליארדי הגויים שברא ה’ בעולמו; עוד אחד מהמונים חסרי ייחוד, בודד ועזוב, שפל וחסר ערך עצמי.

יקרתם של ישראל התגלתה במלא תפארתה כשבשיא האימה על גזירת ההשמדה, צמו ועמדו בתפילה ותחנונים: ה’ רוצה בנו כרצות אב את בנו!

זעקה לה’ – תיקון הייאוש

את הריחוק הזה שבו שקעו ישראל באותו הדור, באו לתקן מרדכי אסתר. אסתר מבצעת היפוך, ומייאוש מוחלט – “אֵבל גדול ליהודים שק ואפר יֻצַּע לרבים”[vii] – היא מרוממת את ישראל לתפילה באחדות גדולה ובשברון לב בוקע רקיעים: “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן”[viii]. יקרתם של ישראל התגלתה במלא גודלה ותפארתה כשבשיא המבוכה והאימה על גזירת ההשמדה, צמו ועמדו בתפילה ותחנונים. באפלה מוחלטת קמו והאירו את אור האמונה: ה’ שומע תפילתנו וה’ רואה כל אחד ואחד מאיתנו; ה’ רוצה בנו כרצות אב את בנו!

הטעם לשמחת פורים – עבודה מתוך ההסתר

דווקא כשחשוך, ועם ישראל שרוי בהסתר פנים, יש לדעת שהקב”ה מדבר אלינו, מתעניין בנו ומחכה שנפעל. עלינו להתחזק ולהתגבר במיוחד במציאות של הסתר פנים, שכן הסתר זה עצמו הוא שנותן לעבודתנו את המשקל והחשיבות הגדולים ביותר. דווקא בעת צרה התפילה רצויה יותר, אהובה יותר, ומענגת יותר את ה’ יתברך. היא נקודת ההתעוררות שלנו, בה אנו מכירים שהתרחקנו מאבא שלנו וקוראים לו. כמה מתוקה הקריאה הזו באוזניו של האב שבנו חוזר אליו ממרחקים. זו אחת הסיבות החשובות למה שאמרו חכמים: “מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”[ix].

לכן ציוו חכמים להרבות בשמחה דווקא ביום הפורים, שכל כולו הנהגת ההסתר. חכמים ציוו לשמוח ולהזכיר את הנס הזה עד סוף כל הדורות, על מנת שייקבע בליבנו עד כמה יקרה ואהובה עבודתנו באמת, ובעיקר בזמני משבר, לבל ניפול בזמנים אלה לייאוש חס ושלום.

מתוך הספר ‘טל חיים’ שיחות לפורים, עמ’ קעה

[i] מגילה יב ע”א, אסתר רבה ז, יג

[ii] בגמרא שם

[iii] אסתר א, ח

[iv] אסתר רבה שם

[v] אסתר ג, ח

[vi] דגל מחנה אפרים שמות, דרוש לפורים; ועוד רבים

[vii] אסתר ד, ג

[viii] שם, טז

[ix] ברכות לד ע”ב