הרב זמיר כהן
מספרו ארכיאולוגיה תנ”כית כרך א’
בכמה מקומות בתורה מכריז אלוקים כי הוא מייעד את ארץ ישראל לצאצאיו של אברהם אבינו. הנה אחד מהם: [1]
“בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת, אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי”.
בתחילת פירושו לתורה, מביא רש”י את דברי רבי יצחק, שהתורה פתחה במעשה בריאת העולם על אף שעיקר התורה הן המצוות ובהן היתה אמורה להתחיל, רק כדי שכאשר יבואו אומות העולם לישראל ויאמרו להם: “גזלנים אתם! שכבשתם את הארץ הזו מהכנענים ושאר עמים שישבו בה”. ישיבו להם ישראל: “העולם כולו נברא על ידי הבורא, והוא שייך לו. כשרצה נתן את הארץ לעמים שהתגוררו בה, וכשרצה נטלה מהם ונתנה לנו”.
וזאת משום קדושת אדמת הארץ הזו. לפיכך ייעד אותה לעם שיצא מזרע אברהם שהקדיש את חייו לבוראו ועמד בעשרה נסיונות קשים, ומזרע יצחק שמסר את עצמו להיעקד על גבי המזבח והיה בנה של שרה,[2] ומזרע יעקב הנאמן לה’ מבין שני בני יצחק, יעקב ועשיו.
וכשחטאו עליה יושביה, וטמאוה במעשיהם, נענשו בסילוקם מן הארץ. ככתוב:[3] “כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה’ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב”.
מוסריותם הירודה של עמי כנען
וכמו שמצאנו את פירוט הדברים בדברי חז”ל, העמים שישבו בארץ הקודש באותה עת היו חסרי מוסר אנושי בסיסי, מתוך אידאולוגיה מושרשת. ככתוב על בני כנען: “חמשה דברים צוה כנען את בניו, אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזימה, ושנאו את אדוניכם ואל תדברו אמת”.[4] “שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מהן הכנענים… שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם”.[5] “שבע האומות [שבארץ כנען]… כל אחת היתה לה מידה מיוחדת לרוע, ואף שהיתה כל אחת מקולקלת בכולן, מכל מקום מידה רעה מיוחדת ביותר היתה לכל אחת”.[6] וכן מצאנו באופן קיצוני ביושבי סדום ועמורה, שהתאכזרו, חטאו, ולא תיקנו את מעשיהם עד שה’ נאלץ להשמידם. כאשר בנוסף לתכונות נפשם הרעות, היו עמי ארץ הקודש שטופים בחטא עבודה זרה באופן קיצוני:[7] “כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה’ אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם. כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם”. “שהכנענים להוטין יותר מכל אומה בעבודת גלולים”.[8]

גם מהתיעוד ההיסטורי ידוע כי עמי כנען היו שטופים ברצח, הקרבת אנשים וילדים לאלילים, ומעשי תועבה רבים. מסיבות אלה ציווה ה’ את ישראל לגרש את יושבי הארץ, ולא להתגורר לצידם בשום אופן:[9]
“…וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי, כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ”.
אבל ניתנה להם אפשרות לשוב מדרכיהם הרעים, ובכך להשלים עם ישראל, ולהינצל:[10]
“מלמד שאם עושים תשובה אין נהרגים”. “שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן”.[11]
להקדים לשלום
לפני כל מלחמה בארץ ישראל, קיימו עם ישראל את מצוות התורה להקדים ולאפשר לכל אויב להשלים עמהם: “כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם”.[12] הם שלחו מסרים ליושביה, ונתנו להם אפשרות לעשות עימהם שלום או לעזוב את האזור:[13]
“שלש פרסטיניות [=אגרות] שלח יהושע לארץ עד שלא יכנסו [=לפני כניסת ישראל] לארץ: מי שהוא רוצה להִפנות [=להתפנות] – יפנה. להשלים – ישלים. לעשות למלחמה – יעשה.”
חז”ל מספרים כי אחד מעמי הארץ, הגרגשי, ששמע על הניסים שעשה הקב”ה לישראל נגד אויביהם, פחד מלהילחם ועקר את מושבו לאפריקה:
“הגרגשי פינה, [כי] והאמין לו [לכוחו של] להקב”ה, והלך לו לאפריקי“.
השתקפות ישירה לדברי חז”ל אלה אנו מוצאים בדברי ההיסטוריון הביזנטי פְּרוֹקוֹפְּיוּס מקיסריה, בן המאה השישית לספה”נ. הוא שימש כמזכירו של מצביא ביזנטי בשם בליסריוס, עימו יצא לאפריקה הצפונית כדי לכובשה. פרוקופיוס מעיד בספרו ההיסטורי המרכזי, “היסטוריה של המלחמות”,[14] כי במסעותיו באפריקה הוא הגיע לישוב בעל מסורת פניקית מובהקת (הפניקים היו עמים כנעניים שהתגוררו בין עכו לצור וצידון ובמקומות נוספים בארץ ישראל), כולל שפתם. בדבריו מציין פרוקופיוס כי הסיבה להגירתם לצפון אפריקה היתה כיבוש ארץ ישראל על ידי יהושע והוא גם מעיד על ממצא עתיק שראה, ובו תיעוד המספר אודות סיבת ההגירה. הנה דבריו:[15]
“כשיצאו העברים מארץ מצרים ובאו אל גבולה של פלשתינה, נפטר משה, איש חכם שהנחה אותם בדתם, ואת שלטונו ירש יהושע בן-נון. הוא הכניס את העם אל הארץ וכבש אותה. ובמלחמה זו הראה גבורה שלמעלה מטבע האדם. הוא הכניע את כל השבטים, כבש במהרה את הערים, והוחזק כבן אדם שלא יתייצב איש לפניו. בעת ההיא נקראה כל ארץ החוף מצידון ועד גבול מצרים בשם פיניקיה… שבה שכנו שבטים גדולים כמו הגרגים [=גרגשים] והיבוסים. משהכיר העם הזה שאין לעמוד בפני המצביא הבא עליהם, הסתלק מארץ אבותיו… לפיכך יצאו ללוב והושיבו שם הרבה ערים, וכך כבשו את כל לוב כולה עד עמודי היראקלס, ושם הם יושבים עד היום הזה ומדברים בלשון הפניקית. אף מבצר בנו להם באחת מערי [מחוז] נומידיה [כיום באלג’יר], במקום שיש היום ישוב בשם טיגיזיס”.
והוא מפרט את הכתובת העתיקה המזכירה את יהושע בן-נון, שראה שם במו עיניו:
“שם עומדים ליד המעין הגדול שני עמודי שיש, ועליהם חקוקות בכתב הפניקים מילים פניקיות, שפירושן הוא: “אנחנו האנשים שנסנו מפני הליסטים יהושע בן נון“.
מלבד עדותו של פרוקופיוס, עדות דומה מופיעה בשינויים קלים גם בליקוטים מספרו של ההיסטוריון הנוצרי המכונה יוחנן מאנטיוכה, וכן במילון של סווידאס הביזנטי. אצל שניהם נוסח הכתובת היא: “אנחנו הכנענים, שרדף אחריהם יהושע הליסטים”.[16]
בשנת 1902 פרסם עו”ד בריטי בשם מרטין לותר רוּס ספר בשם “המונומנט האפריקני אודות כיבושי יהושע בכנען שציין פרוקופיוס – תיאור של ביקור באתר”,[17] ובו תיעד את רשמיו המאלפים מביקורו באתר עליו דיווח פרוקופיוס.
הרי לנו איפוא עדות היסטורית-ארכיאולוגית מפתיעה אודות פעילותו של יהושע בן-נון בכיבוש הארץ.
זכויות תמונה ראשית: CCY Eliad Ayalon
[1] בראשית טו, יח-כא. וכן בראשית יב, ז. בראשית יג, יד. בראשית יז, ו.
[2] בניגוד לישמעאל שהיה בן הגר השפחה, וגם בחר בדרך שלילית. וכמו שאמר הקב”ה לאברהם: “כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע” (בראשית כא, יב). ואכן, גם גזרת הסבל שנגזר על זרע אברהם, ככתוב: “וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה” (בראשית טו, יג), התקיים רק בזרע אברהם שיצא מיצחק, שהוכרז כ”יורש העצר” הממשיך את אברהם, ולא בזרע ישמעאל.
[3] דברים ט, ה.
[4] פסחים קיג, ב.
[5] ספרא, אחרי מות, פרשה ח.
[6] שם משמואל, ויצא תרע”ח.
[7] דברים יב, לא.
[8] פסיקתא זוטרא, פר’ ראה יח ע”א.
[9] שמות כג, ל-לג.
[10] ספרי, שופטים רב.
[11] סוטה לה, ב.
[12] דברים כ, י.
[13] ירושלמי שביעית, טז ב; פרק ו, הלכה א. במכילתא בא, פרשה יח, מובא עניין זה לגבי כנען.
[14] תרגום לאנגלית: ה”ב דיואינג (מתרגם), Procopius, הוצאת Loeb Classical Library, שבעה כרכים 1914-1940.
[15] מובא בספרו של יוחנן לוי, “עולמות נפגשים”, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש”ך, עמ’ 61-60.
[16] שם; לדיון נוסף על נאמנותה ההיסטורית של העדות, ראו: “לחפור את התנ”ך”, עמ’ 278–280.
[17] Rouse, Martin Luther, Procopius’s African monument of Joshua’s Conquest of Canaan, narrative of a visit to the site. (London, Harrison, 1902).