רבים בדורנו, בפרט צעירים, עוסקים בחיפוש רוחני. לא פעם חיפוש זה כרוך במתן אמון עיוור בסוגים שונים של ‘גורו’ אשר מתעים אנשים רבים. המחפש טהור הלב עומד נבוך. האם יש דרך אמיתית אשר תרומם אותו לרוחניות אליה נפשו כוספת?
רבים בדורנו, בפרט צעירים, עוסקים בחיפוש רוחני. לא פעם חיפוש זה כרוך במתן אמון עיוור בסוגים שונים של ‘גורו’ מייסדי כתות שונות ובמיני מנהיגים “רוחניים” שטופי תאוות, אשר טועים בתיאוריות הבליות ומתעים אחריהם אנשים רבים.
במקרים אחרים, ישנם כאלה שמתוך החיפוש הרוחני והשאיפה להגיע אל מה שמעבר לחומר, נאחזים במיסטיקה הזויה ובאמונות טפלות המעניקות דמיונות שוא של קשר כל שהוא לרוחניות.
בדרך כלל, שאלת השאלות אשר המחפש שואל את עצמו היא: מהו ומיהו אדם רוחני? האם ‘רוחניות’ פירושה התנזרות מוחלטת מכל הנאות העולם הזה וכפי שיש המטיפים לכך, או שמא ניתן לחיות חיים סבירים ונורמליים, אשר עם זאת יהיו חיים בעלי תוכן רוחני טהור? האם אין סתירה מהותית שאינה ניתנת לגישור, בין החומר לבין הרוח, בין הגוף לבין הנשמה?
והמחפש טהור הלב, עומד נבוך. תמה הוא ואינו יודע אם אמנם ישנה דרך אמיתית סלולה, אשר תרומם אותו לפסגת הרוחניות הנכונה אשר אליה נפשו כה כוספת. ואם ישנה, כיצד ניתן לאתרה? הרי העולם רווי בפרסומי הבטחות שונות כי הנה כאן טמון סוד האושר הרוחני. ומספר המתנסים המאוכזבים מכולם עובר כל דמיון. וכגודל הציפיה, כך גודל האכזבה.
ואכן, אין אדם בשר ודם – ויהיה זה המתיימר להיקרא האדם הרוחני ביותר – אשר יוכל לקלוע אל האמת בתשובתו, אם מסתמך הוא על חכמתו האנושית. שהרי השכל האנושי מועד לטעויות. ואנו חיים בעולם חומרי, נשמה רוחנית בתוך גוף גשמי, אשר כל הפרת האיזון הנדרש לשניהם באמצעות היסחפות אחר אחד מהם, תקומם את זולתו. וכפי שעולה מניסיונם של רבים בעולם, שהמסגף את גופו בקיצוניות מופרזת כדי להעצים את נשמתו הרוחנית, כדוגמת הפקירים ההודים, גורם להתקוממות הגוף עם כל צרכיו ויצריו כנגד מגמה זו, עד שלעיתים מגיע הוא להקצנה לצד האחר – כפיצוי על החסר הרב שנוצר בתקופת הפרישות המופרזת. וזאת גם אם עדיין נראה הוא כלפי חוץ במעטפת חזותית של ‘גורו’ הפרוש מהבלי העולם. ואם ינסה להמשיך בסגפנותו המופרזת מבלי לוותר לגוף במאומה, הרי הוא יגרום בסופו של דבר לגוף – להתנוון, ולרוח – לשקוע בעצבות ובשיממון נפש. ומאידך, המנסה למצות את הנאות הגוף באמצעות רדיפה קיצונית אחר תאוות ועינוגי העולם, מאבד את טעם ההנאה במה שפעם היה מהנה ומענג. או אז הוא נדרש להגדיל את המינון כדי להגיע לריגוש ולהנאה, וכך שוב ושוב, עד שנעשה שטוף תאוות חסר גבולות. ומכאן קצרה הדרך לתחושת בוז עצמי ושפלות פנימית קבועה, עד הגועל המוחלט מכל הנאות העולם ואפילו… מעצמו.
אולם היודע שיש אלוהים, מבין היטב שאין מי שיודע כמו הבורא מהו האיזון המדוייק בין צרכי הגוף לבין צרכי הנשמה באדם שהוא יצר, באופן הנכון ביותר לשניהם והמספק כראוי את שניהם. ומאחר והוא חפץ בטובתם של ברואיו, הרי אין ספק שהוראותיו מותאמים בדיוק לצרכיהם, לא פחות מכל הוראות יצרן המצורפות למוצר – לטובתו של הצרכן. לא תמיד מבין הצרכן מדוע במוצר זה יש להשתמש באופן מסויים, בעוד שבמוצר אחר הדומה לו במשהו, ההוראה היא להשתמש במינון ובאופן שונה. אולם סומך הוא על היצרן המכיר היטב את רכיבי מוצריו השונים ויודע מה הן הוראות השימוש הנדרשות לכל אחד מהם, להפקת מירב התועלת מכל מוצר.
ואכן, הלומד בעיון את מצוות ספר הוראותיו של יוצר העולם והאדם, מגלה איזון מדוייק ונפלא בין סיפוק צרכי הגוף – מחד, וצרכי הנשמה – מאידך. איזון המביא להרמוניה נפלאה בין שני המרכיבים הכל כך מנוגדים לכאורה, אך מהווים יחדיו את האדם.
לימוד עיוני זה, אשר הרנין תמיד כל לב בהיותו חושף את סוד חכמת האיזון האלוהי לחיי איכות רוחניים, מתעצם שבעתיים בעידן המודרני, דווקא בזכות הפריצה המדעית המרשימה בכל תחומי המחקר. שכן התגליות החדשות מאירות מזווית נוספת הוראות תורניות רבות, המקבלות עוד הבנה מעוררת השתאות, בנוסף למעלותיהן הפנימיות והחיצוניות הידועות זה מכבר ובנוסף לסודותיהן הנסתרים. הניסיון מוכיח כי הארות חדשות אלה בכל מצוה, בשילוב טעימה מועטת מהמידע הרב הטמון בתורת הסוד, מעניקות לבן זמנינו חשק רב ורצון עז להתחבר למערכת רוחנית נפלאה ומאוזנת זו, אשר נועדה לטובתו, לאושרו ולבריאותו בגוף ובנפש.
ואם גם מרכין הוא ראשו בענוה בפני בוראו, ומבין שכל המידע האדיר שבידינו אינו אלא כאין וכאפס לעומת עומק החכמה הטמונה באמת במערכת הוראותיו של ה’יצרן’ הגדול, בודאי מתייחס הוא במלוא הרצינות לכל הוראה ומציית גם לזו הנראית “שולית” לחלוטין, ואף לכל פרט ופרט שבכל הוראה. שהרי ללא ספק, בהוראות הבורא לברואיו, אין פרט שאינו הכרחי להרמוניה האיכותית המושלמת. וזאת מלבד עצם התובנה הפשוטה, שאם בורא היקום מצווני, בודאי שאבצע את הוראותיו, ללא כל קשר לרמת הבנתי את סיבת ציוויו.[1]
הדקדוק אינו מוגזם?
מסופר על אחד מהרבנים המשיבים במיילים לשאלות בנושאי הלכה ואמונה, אשר קיבל מאחד השואלים הקבועים, את המייל הבא:
“לא קיבלתי ממך תשובה לשאלתי האחרונה. האם זה משום שסוף סוף הצלחתי להעמידך בפני שאלה חזקה שאין לך תשובה עליה?.. או שמא מדובר בתקלה בשליחת המייל? בכל מקרה, אני חוזר ומציג את שאלתי: מדוע בהלכה היהודית מדקדקים כל כך בכל פרט ופרט ולו יהיה זה שולי ביותר. מדוע לא די בקיום המבנה או הרעיון הכללי של המצוה? האם הדקדוק הזה בקטנות כל כך משנה? תודה.”
וכך השיב לו הרב: “שלום וברכה. דוקא קיבלתי את שאלתך והשבתי. אולם אי קבלתך את תשובתי, היא התשובה הטובה ביותר לשאלתך. ואסביר את כוונתי. כאשר השבתי, החסרתי בשגגה רק נקודה בכתובת המייל האישי שלך… בהצלחה.”
[1] בהקשר זה נציין עוד, כי ההסתכלות הנכונה על מידע בן אלפי שנים כעל מיושן ואפילו פרימיטיבי, אינה נכונה כלל במה שנוגע להוראות תורת ישראל. שהרי מסקנות המחקר האנושי משתנות במהירות, לפי קצב התגליות החדשות החושפות את המסתתר בבריאתו של הבורא. דבר שאינו שייך בהוראות אשר ניתנו לאדם מבורא היקום. הדרכה זו, נצחית היא. בהיותה מותאמת למבנה החומרי של הגוף ולמבנה הרוחני של הנשמה. ולכן היא טובה ונכונה לכל הדורות – לעד.
מספרו של הרב זמיר כהן, “מפתחות לחיים”