טל חייםעם התפתחות המחקר הפסיכולוגי במאה העשרים, הסיקו החוקרים מתוך תמימות דעים כי הפסיכולוגיה של האשה זהה לחלוטין לזו של האיש וכי כל הדיבורים על הבדלים בין הצרכים הנפשיים של האשה לבין אלה של הגבר מקורם בדעות קדומות שנועדו להשפיל את האשה ולרומם את האיש
ניקח כדוגמה הדעה שרווחה במאה התשע-עשרה בקרב מדענים, כי מאחר ומוח הגבר גדול ב-11 אחוזים ממוח האשה (וגם לאחר שמביאים בחשבון את הבדלי הגודל בגוף), הרי זה מעיד על יכולת שכלית פחותה משל האשה. איש לא ידע אז שלנשים ולגברים יש מספר שווה של תאי מוח, אלא שאצל נשים התאים דחוסים ומהודקים יותר בגולגולת קטנה יותר.[i]
במאה העשרים גישת החוקרים הקצינה לצד והעמדה המדעית הרשמית השוותה לחלוטין בין אישיות הגבר לבין אישיות האשה, גם מההיבט הנפשי-פסיכולוגי.
תובנה זו, אשר נועדה להוכיח את הקדמה והיחס הנאור כלפי האשה, פרחה במאה הקודמת, ואף גרמה לשינויים חברתיים בהתאם.
נשים בקיבוץ
כידוע, דור מייסדי הקיבוצים שאף באופן רשמי ואפילו התחייב לבטל את ההבדלים החברתיים שבין נשים לגברים. הנשים שנסחפו אחר מגמה זו אימצו נורמות “גבריות” ונטלו על עצמן משימות הדורשות כוח גופני רב. גם במראן הן ניסו להידמות לגברים, במעבר ללבישת מכנסיים והעדר איפור ותכשיטים. באותה תקופה היו נשות הקיבוץ אחראיות לעבודות הבישול והכביסה, אך לא ויתרו על השתתפות בעבודות ‘גבריות’ הקשורות בביטחון, חקלאות והקמת תשתיות.
במאמר “האשה בקיבוץ” המופיע ב”לקסיקון הקיבוץ”[ii] מציינים הכותבים כי מטרות שוויון המינים בקיבוץ הן: ביטול חלוקת התפקידים המסורתית בין האיש לאשה, מתן אפשרות שווה לשניהם למילוי כל התפקידים, וקבלת תגמול שווה בעד מילוי תפקיד זהה.
אולם לאכזבת המייסדים ובעיקר המייסדות, המציאות טפחה על פניהם. וכפי שכתבה הסופרת רקפת זהר חברת קיבוץ עין שמר, במאמר שכותרתו “שוות, אבל פחות”:[iii]
“לכאורה, שוויון הנשים נגזר אוטומטית מהערך הכללי של שוויון בין כל בני האדם. הקיבוץ העניק לחברותיו הן שוויון אזרחי והן שוויון כלכלי. הראשון הוא משאת נפשו של הפמיניזם הליברלי בכל העולם המערבי, בעוד השני הוא יסוד מרכזי בפמיניזם הסוציאליסטי ובסוציאליזם בכלל.”
אולם היא מציינת כי אידיאלים לחוד ומציאות לחוד. הנה דבריה: “למעשה, הוסיפו הנשים בקיבוץ למלא את כל תפקידי האם הבורגנית, את הטיפול בילדים ‘של הקיבוץ’, ואת הטיפול בצרכי ‘הבית הקיבוצי’: בישול, כביסה, תפירה וכן הלאה. ההבדל היחיד היה, שבמקום לעשות זאת במשפחתן הפרטית, הן עשו זאת בשביל כלל חברי הקיבוץ. ומה שהצדיק את תפקידן היה לא רק ‘טובת הכלל’ (זה הנימוק הפונקציונליסטי), אלא עקרון השיתוף: זה בסדר להיות בתפקיד אמא, כל עוד אינך אמם של ילדיך הפרטיים. זה בסדר לבשל ולכבס, כל עוד אינך עושה זאת בשביל בעלך. האשה בקיבוץ השליכה מעליה את תפקיד הרעיה והאם הבורגנית רק כדי לקבל עליה את תפקיד הרעיה והאם הקולקטיבית”.
זהר מוסיפה בכאב כי “הקיבוץ הוא בדיוק מקרה המבחן שמוכיח את קוצר ידם של הפמיניזם הליברלי ושל הסוציאליזם כאחד”. ומספרת כי בראיון שנתן הסופר עמוס עוז לעיתון “דבר” בשנת 1991, תיאר עוז כיצד החלוציות איפשרה לנשים שוויון בתנאי שתהפוכנה לגברים, ממש כמו שהאמנסיפציה באירופה איפשרה ליהודים להיחשב בני אדם אם יוותרו על כל הסממנים היהודיים שלהם.
שונה אינו נחות
טעותן של התנועות הפמיניסטיות נעוצה בעובדה שעיוות האמת בעידן המודרני גרם לחשיבה המשובשת כאילו הכוחני והחצוף הוא המעולה, בעוד העדין והביישן הינו בעל חיסרון. ומאחר והנשים עדינות בטבען, ביקשו ‘לרוממן’ באמצעות הקביעה כי הן גבריות כמו כל גבר. בעוד שלאמיתו של דבר אמירה זו היא המבזה והמשפילה את האשה. באמירה זו טמונה הקביעה המעליבה כי האשה אינה מושלמת מעצם היותה אשה, עד שתיחשב כגבר.
עמדת התורה היא כי האשה מושלמת כאשה, בדיוק כשם שגבר מושלם כגבר. לכל אחד מהם תפקיד שונה ונכבד כשלעצמו. ולהיות שונה, אין פירושו להיות נחות, בדיוק כשם שהגבר השונה מהאשה אינו נחות ממנה, ושניהם יחד מהווים את האדם השלם, כאשר הם נשואים.[iv] ככתוב:[v] “זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם“.
[i] ד”ר לואן בריזנדיין, במבוא לספרה “המוח הנשי”.
[ii] “לקסיקון הקיבוץ”, בעריכת אלי אברהמי, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל.
[iii] פורסם בגליון 19, פברואר 2002, של “פנים”, רבעון היוצא לאור על-ידי הקרן לקידום מקצועי של הסתדרות המורים בישראל.
[iv] על פי הקבלה, בעת הקידושין מתאחדים שני חצאי שורשי נשמת האיש והאשה, והם הופכים לנשמה מאוחדת אחת. ומכאן והלאה מותרים הם לחיות יחדיו ואף מקיימים מצוה גדולה בקשר שביניהם לאחר הטבילה במקווה.
[v] בראשית ה, ב.