הרב שמואל טל
כיצד נצליח להיות שותפים למקום בו נמצאים ילדינו, להזדהות איתם ולעזור להם? הרב שמואל טל מבאר
על הקב”ה נאמר שהוא שותף בצרותיהם של ישראל: “בכל צרתם לו צר”[1], וכן: “עִמו אנֹכי בצרה”[2]. כשם שהקב”ה שותף בצרותיהם של ישראל, כך על ההורה להיות שותף בצרתו של הילד. היכולת להיות שותף בצרתו היא על ידי הקשבה ותמיכה בילד מהמקום בו הוא נמצא. ישנה חשיבות גדולה לכך שהילד יודע שיש לו אוזן קשבת, וגם כאשר יהיה לו קשה הוא יוכל לשפוך את שיחו עם הוריו – הם יקשיבו לו ויתעניינו בשלומו. אם זו תהיה האווירה סביבו, הוא יוכל להתמודד עם קשייו אפילו בלי שיציעו לו פתרונות; עצם הנוכחות של ההורים, הרצון והאיכפתיות שלהם לשמוע את קשייו – יעניקו לו כוחות להתמודד איתם. לעומת זאת, כאשר ההורים אינם תומכים בילד והוא אינו מרגיש פתוח לשתף אותם ברגשותיו, הקשר ביניהם נחלש, ובכך הם גורמים לו לאבד את האמון בהם.
מפני כך, יש לאפשר לו לדבר על כל מה שעובר עליו בכלל, ועל רגשותיו בפרט. יש לתת לו לבטא את רגשותיו בחופשיות ולא לעצור אותם – גם כאשר מדובר על עצבנות וכעס; כאשר ילד עוצר את כעסו, אין זה אומר שהכעס נעלם, אלא שהוא לא בא לידי ביטוי. דווקא מצבים שבהם הכעס לא בא לידי ביטוי עלולים להיות גרועים יותר ממצבים שבהם הכעס יצא החוצה. לעומת זאת, כאשר מאפשרים לילד להביע את רגשותיו, ניתן לעזור לו לנתב אותם לאפיקים טובים יותר ולייעל אותם למקומות מדויקים יותר.
להזדהות עם המקום בו הילד נמצא
תכלית ההקשבה היא כאשר ההורה מצליח להזדהות עם הילד ולחוות את המקום בו הוא נמצא. כאשר ההורה חש את לבטיו של הילד, הוא יכול מצד אחד להוליך אותו מהמקום המדויק שבו הילד נמצא ומצד שני להתמודד עם בעיותיו בעיניים של אדם בוגר. כאשר הורה מצליח לעשות זאת, הוא יכול לזהות גם את מה שמסתתר מעבר למילים. ישנם פעמים שהילד מתבייש לספר את הסיפור במלואו, ולעיתים הוא אפילו לא מצליח לזהות לחלוטין את בעייתו – ככל שההורה יצליח להזדהות יותר עם רגשותיו של הילד, יקל עליו לפענח את קשייו של הילד ולעזור לו גם בדברים שהילד לא אמר.
ככל שהורה מצליח להתחבר יותר לנקודה העצמית של הילד, כך הוא יצליח יותר לכוון אותו על פי דרכו האישית, והדרכותיו יהיו מותאמות יותר לנפשו הפרטית. לפיכך צריך לפתח אמון בילד; לדעת שבתוכו טמון אור שעלינו להביאו לידי ביטוי; גם כאשר אור זה מכוסה ואיננו נגלה כלל. לדוגמא: נער שמתחבר לברסלב, גם אם האב אינו קשור כלל לתורותיו של רבי נחמן, הוא צריך לתת אמון מלא בדרכו של הבן. אין זה אומר שעל האב ללמוד ‘ליקוטי מוהר”ן’ או לטוס לאומן, אך עליו לכבד את דרכו החדשה ולשמוח בה. חשוב להפנים שנפשו של הבן שונה מנפשו של האב, וכאשר הוא אינו מוצא את כל מבוקשיו בדרכו של האב, הוא צריך לפנות אל תפיסות אחרות שימלאו את צרכיו – וזה לגיטימי לחלוטין. לאידך גיסא, גם כאשר הילד נמשך לברסלב, כאשר ההורה יצליח להקשיב אל נפש הנער באמת, בהחלט ייתכן שהוא יחוש שתחום זה איננו ממלא את כל נפשו של הבן, וכדאי לו להתחבר לתחום נוסף[3].
כאשר הילד צועד בדרך שונה משל הוריו, דבר זה יכול ליצור שתי תגובות אפשריות: או שההורים יתנגדו לדרכו החדשה וייצרו חיכוכים ומריבות, או שהם יעזרו לו למצוא את עצמו גם בדרכו החדשה. הורה שישׂכיל להבין שהנער בוחר בדרך חדשה מפני שדרכם של הוריו חסרה מבחינתו, ואת החוסר הזה הוא רוצה להשלים – ירוויח כפליים; הוא יוכל ליצור תקשורת בריאה עם הבן ולעזור לו בדרכו החדשה, ובנוסף, פעמים רבות יגלה ההורה שפּן זה חסר גם לו עצמו וגם הוא יוכל להשלים את החוסר הזה בעקבות בנו.
נקודה זו מתעצמת בגיל ההתבגרות, כאשר הילדים נעשים נערים ומתחילים להיכנס לתוך עולם של התמודדות. בגיל זה יש לנערים נטייה להיות בצער ועצבות, עצם המציאות של ההתמודדות מקשה עליהם ודורשת מהם הרבה כוחות נפש. בנקודה זו יכולים ההורים לסייע הרבה: כאשר ידעו לתת לילדיהם את מלוא תשומת הלב, ימנעו בכך חיכוכים מיותרים ואף יגרמו לנערים להרגיש שיש להם אוזן קשבת לרגשותיהם.
עצם ההקשבה היא חשובה
הורה שמקשיב באמת לבנו, יכול להבין אותו טוב יותר וממילא למצוא בצורה מדויקת יותר את הפתרונות לבעיותיו.
נושא ההקשבה הוא נושא חשוב כשלעצמו גם ללא מציאת הפתרון. מציאת הפתרון היא קומה שניה בַקשר עם הילד והיא עומדת על גבי ההקשבה עצמה. מפני כך, גם כאשר ההורה רוצה להקשיב לבנו על מנת לעזור לו במציאת הפתרון, עליו להקשיב על מנת להקשיב, ורק על גבי הקשבה זו הוא יוכל לעזור במציאת הפתרון.
כאמור לעיל, לילד יש צורך בעצם המציאות של אוזן קשבת, מעבר לקבלת תשובות ופתרונות לבעיותיו. מפני כך, כאשר הילד פורק את רגשותיו בפני ההורה, הוא צריך להרגיש שההורה איתו. אם ההורה יהיה עסוק במחשבות על פתרון הבעיה, הוא יפספס את עצם ההקשבה – וממילא את העיקר. לפיכך, חשוב מאוד לשים לב שכאשר הורה מקשיב לילד, הוא מקדיש את כל תשומת הלב לעצם ההקשבה, ולא חושב כלל על פתרון; למציאת הפתרון יוקדש זמן נפרד, לאחר שהילד יסיים את דבריו.
דברים אלו אמורים גם כלפי מי שמצליח להתאפק מלומר את דעתו עד שהילד מסיים את דבריו; גם כאשר אדם עוצר עצמו מלומר את דבריו, יתכן שזה יפגע בהקשבה. די בכך שראשו עסוק בפתרון ודעתו כבר איננה עם הבן – הוא איננו מרוכז.
ואין לזלזל ביכולת של הבן להבחין שהאב אינו מקשיב! היכולת של הילד לזהות זאת היא חזקה יותר ממה שנדמה להורה; וכאשר הוא מבחין שההורה אינו מקשיב הוא עלול להפסיק לשתף את ההורה בבעיותיו – מתוך ידיעה שלא אצלו הוא ימצא אוזן קשבת.
המחשבה של ההורה, שהוא יודע את התשובה מראש, מגיעה מתוך הנחה סמויה של ההורה שהוא כבר מכיר את הבעיה הזו, שהרי גם הוא היה בגיל זה ובהתמודדות כזו. אך עליו לזכור שלא כל הנפשות דומות, ומה שהיה לו בילדותו אינו זהה למה שקורה לבנו, וממילא הפתרון המתאים לו הוא לאו דווקא הפתרון לבנו[4]. יתירה מזו, ההורה אינו יכול להוליך את הבן אל הפתרון אם הוא לא חש את הבעיה, והוא אינו יכול לחוש את הבעיה כאשר הוא עסוק בפתרון.
לענות לשאלה האמיתית
לעיתים, הבעיה היא שורשית יותר. ישנם אנשים הפוחדים מהצפת בעיות מחשש שאין להם פתרון. הם חוששים מפתיחה של בעיה, שמא ימצאו את עצמם עמוק בתוכה בלי לדעת איך לצאת ממנה. משום כך, הם מעדיפים לאחוז במוכר ובידוע, ועונים לבן תשובות פשוטות ושטחיוֹת, מתוך מחשבה שההיאחזות בתשובות אלו מספיקה כדי לפתור את הבעיה. הורה כזה נמשל לאותו אדם המחפש את המטבע מתחת לפנס המאיר אף על פי שהוא איבד אותו במקום אחר. הוא מחפש תשובות לבעיה בתחום שהוא מכיר ויודע, אף על פי שתחום זה כלל אינו נוגע לשאלת הבן. ישנם מקרים שבהם ההורה מסתפק בתשובה מפני כבוד אומרה, כגון כאשר רבו הנערץ אמר אותה; עליו לדעת שגם אם הוא מבטל דעתו מפני אותו רב, אין זה אומר שבנו מחויב לכך. ככלל, הורה שלא יתעורר לשים לב שהוא איננו עונה לשאלתו האמיתית של בנו, עלול מבלי משים ללחוץ על בנו לקבל תשובה מאולצת זו. עליו לדעת שאם איננו מצליח למצוא את התשובות, עליו להסתפק בהקשבה לבדה, שערכה כאמור רב מאד מצד עצמה, ואת התשובות יקבל הבן מאדם אחר (רב או מחנך וכד’)[5].
[1] ישעיה סג, ט. [2] תהילים צא, טו. [3] וכך הוא גם כשהורים מגדירים את עצמם כ'ליטאים' או 'מתנגדים', שעליהם לאפשר לבנם למצוא את מקומו בחסידות.ולאידך גיסא, הורים המגדירים עצמם כ'חסידים', עליהם לשמוח בדרכו של בנם גם אם היא דרך 'ליטאית' בעיניהם, וכן בשינויים והבדלים אחרים. [4] כעין זה מצאנו הדרכה לדיינים, שעליהם להקשיב לבעלי הדין ולא למהר ולהסיק מה פסק הדין: "הוו מתונים בדין" (אבות א, א), ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "שאם בא דין לפניך פעם ושתים ושלש, לא תאמר דין זה כבר בא לפני ושניתי ושלשתי בו, אלא הוו מתונים, כלומר ממתינים קודם שתפסקו הדין", כלומר, שהדיין צריך להתייחס לכל דין בפני עצמו, ולא לשייך אותו למציאות שהוא מכיר מהעבר. [5] נושא השאלות באמונה יורחב אי"ה במאמרים אחרים.