הרב שמואל טל
מדוע נדרשת סבלנות כה רבה בחינוך ילדים? הרב טל מסביר איך ללוות את הילד בקצב הנכון
על פי דרכו
אחד היסודות החשובים ביותר בחינוך היא הסבלנות. שלמה המלך מלמדנו כלל בחינוך: “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה”[1]. פירוש הפסוק הוא, שיש לחנך את הנער בדרך האישית שלו ולא בדרך המיועדת לאחרים. את הפירוש הזה ניתן להרחיב ולומר שיש לחנכו בדרכו שלו ולא בדרך שבה רוצה אביו לחנכו; פעמים רבות חושבים ההורים לחנך את הילדים בדרכים מסוימות על פי השקפתם או מטעמים אחרים. שלמה המלך, החכם מכל אדם, מלמדנו שיש לשים לב שדרכים אלו הם אכן דרכו של הנער, והיא באמת מובילה אותו אל דרך ה’.
השלכה ישירה של הבנה זו היא שיש לשמוח בילד בכל שלב ושלב משלבי התפתחותו. יש להבין שהתפתחות זו היא מהלך אלוקי ואין לדחוק את הקץ של התבגרותו. לדוגמה: כאשר הילד רוצה לשחק, ישנם הורים הרואים בכך בזבוז זמן ומעדיפים שהילד ילמד, אך יש להפנים ששלב זה הוא שלב חשוב בגדילתו של הילד ולא ניתן לדלג על שלב זה. ואדרבה, כאשר מנסים בכוח לדחוק בילד שילמד, עלולה להיווצר בילד התנגדות ואף שנאה ללימוד ח”ו[2].
הניסיון להכריח את הילד להתקדם ולהתפתח יותר ממה שהילד מוכן ורוצה משול לניסיון לפתוח ניצני פרח בצורה מלאכותית; לא רק שניצני הפרח לא ייפָתחו יפה כמו שהיו צריכים אילו נפתחו בטבעיות, אלא שהם גם עלולים להינזק לצמיתות. יש להבין שהצורך של הנער במשחקים ממלא אותו, וזה מה שטוב לו לפי מקומו עכשיו – שהרי לא לחינם כל הנערים נמשכים לכך. לעומת זאת, כאשר הילד מרגיש שהוריו חושבים שהוא לא מספיק בוגר, הוא עלול להסתגר ולהתכנס לתוך עצמו. במקרים קיצוניים, כאשר הלחץ גדול מדי והוא אינו מקבל את הצורך הנפשי הבסיסי שלו, הוא עלול להגיע על ידי זה לגמגום, ולהרטבה בלילה וכד’.
ללוות בקצב שלו
אין זה אומר שעליו להישאר ילד לעולם, אלא שעלינו, ההורים, ללוות אותו בקצב הגדילה שלו. לשמוח בכל שלב במקום שאליו הגיע, ולעזור לו בעדינות להתקדם אל השלב הבא. הדרך האמיתית המובילה להתקדמות זו היא על ידי שיחות שעוזרות לו להכיר ולהבין את עצמו. דווקא ההכרה במקומו של הילד בכל שלב נתון, עוזרת ומסייעת לו להתקדם ולהתבגר. כאשר אדם רוצה להגיע למקום מסוים, בראש ובראשונה עליו לדעת היכן הוא נמצא, אם יתכחש לעצם היותו במקום זה, הוא לעולם לא יוכל להגיע למחוז חפצו, ואין זה משנה כמה יתקדם[3].
גם כאשר מתבוננים בדרך שבה הקב”ה מחנך אותנו, ניתן לראות איך הקב”ה ‘יורד’ לרמה שלנו ומקדם אותנו מהמקום בו אנו נמצאים. מפני כך “דברה תורה כלשון בני אדם”[4], “לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע”[5][6]. ובכלל, כל מהות התורה שבכתב והתורה שבעל פה – כולל ספרי המוסר והחסידות – היא לכוון את עם ישראל להתקדם מהמקום שבו הוא נמצא, ודווקא משם להעלות אותו מעלה.
להבין את השובבות
הורה המאפשר לילד לבטא את עצמו במקומו האמיתי, יגלה בעז”ה שדווקא מהילד השובב גדל אדם לתפארת; פעמים רבות ילדים שובבים ביותר בצעירותם, מתגלות בהם תכונות מיוחדות בבגרותם והם מתפתחים להיות אנשים נפלאים, יצירתיים, ותלמידי חכמים. ראשית, ילדים רבים עוברים שינויים גדולים בבגרותם; פתאום הם מבינים – כחלק מתהליך ההתבגרות – את העראיות של המשיכוֹת החיצוניות, ואת החשיבוּת של ענייני הקדוּשה. שנית, ישנם ילדים שהשובבות שלהם נובעת דווקא מנשמתם הגבוהה. הם מרגישים כאילו העולם הזה ‘קטן עליהם’, בפרט בהיותם קטנים. המתיחות הזו בין נשמתם לבין יכולת הביטוי שלה במציאות גורמת להם לפרוק זאת בצורה של שובבוּת.
מפני כך אסור להורה לחרוץ את דינו של הילד, ולהתייחס אליו כאל ‘חומרי’ ושובב. צריך להאמין בטוב שבו, ולעזור לו להתפתח. יתירה מזו, כאשר רואים שהילד עצמו נוטה להתייחס לעצמו כבעייתי, יש להעצים אצלו את הנקודות החיוביות, לגרום לו להבין שהמעשים הבעייתיים הם חיצונים לנשמה הטהורה שלו. בפרט כאשר הוא מצטער על מעשה שעשה, יש להעצים ולהראות לו את הלב הטוב שלו, שמתחרט על המעשים ובאמת מעוניין לעשות רק טוב.
[1] משלי כב, ו. [2] וכעין זה אומרת הגמרא (חגיגה ה' ע"ב): "שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור". [3] היחס הנכון של ההורה לילד דומה ליחס הנכון בין הנפש והרוח. הנפש היא הילד שבאדם, הרצונות הגשמיים והנמוכים שבו, והרוח היא הרצון לרוחניות. כאשר ישנה סתירה בין שני כוחות אלו, ישנה נטיה להשתיק את הנפש ולא לתת לה את דרישתה. נטיה זו עלולה לגרום לנזק לטווח רחוק; או בהתפרצות של תאווה או בהתנהגות ילדותית בגילאי בגרות וכדומה. הדרך האמיתית לפתרון היא להרפות ולנהל איתה דיאלוג שמתחשב בצרכיה וברצונותיה בד בבד עם התפייסות והשתתפות עם הרוח המושכת למעלה; לתת לנפש את מקומה (במקומות שמותרים הלכתית) ולעזור לה להתבגר בקצב שלה. דרך זו היא דרך ארוכה שהיא קצרה, ומובטח שההולך בה יגיע מהר יותר ממי שהולך בדרך הקצרה שהיא ארוכה. [4] ברכות לא ע"ב ועוד. [5] קידושין כא ע"ב. [6] דוגמאות נוספות: "דברה תורה בלשון שהאוזן יכולה לשמוע" (פסיקתא זוטרתא, שמות כד, יז), "לא דברה תורה אלא מפני דרכי שלום" (מכילתא דרשב"י יב, ד) ועוד.