הנשמה לא טועה

נפגשנו עם אביתר שי פדהאל לדבר על צילום, יהדות ומה שביניהם, וגילינו עולם פנימי עשיר שמסתתר מאחורי עדשת המצלמה שלו. שיעור באהבת ה’ ובהקשבה לנשמה

מאיזה גיל התחלת לעסוק בצילום? 

בערך מגיל 13, קניתי מצלמה דיגיטלית והתחלתי לצלם.
בעיקר אהבתי לצלם נופים. גדלתי בגינות שומרון, יישוב שמוקף מכל עבריו בנופים יפהפיים. אהבתי לצאת ולצלם גם מסביב ליישוב וגם בטיולים. לכל טיול שהזדמן לי לקחתי איתי מצלמה. ככל שהתבגרתי, התחזקה האהבה שלי לארץ ישראל, ואהבתי לצאת לטבע עם חברים וגם לבד. בגיל 16 בערך, קניתי מצלמה בשכר שהשגתי מצביעת בית בחופש. ובמחשבי הייתה כמות גדולה של תמונות שהצטברו להן עם השנים.
בסביבות גיל 17 התחלתי להתחזק בעבודת ה’, וככל שהתחזקתי יותר, נשכח אצלי עניין הצילום,זה היה נראה לי מיותר, ולא קשור. המשכתי להיות קשור לטבע, בעיקר בלילות, כספתי לעבוד את ה’ ביערות ובשדות, לפרש שיחתי לפניו, וכמו שלימד אותנו ר’ נחמן. אבל לגבי צילום חשבתי בדעתי שזה מנוגד לעבודת ה’, כי הרי זה לא קשור לתורה או לתפילה,עד שבתוך שנה תמימה עזבתי את הצילום לגמרי. המצלמה, ששכבה זמן ארוך ללא שימוש, ניתנה לאחותי במתנה שתשתמש בה כרצונה.
אני זוכר שבתקופה זו התמיד בי הרצון לצאת לטבע, פשוט, אך השתדלתי להתעלם ממנו, באמרי: “חבל על הזמן היקר”. והייתי מתפלא מאוד ושואל: מה זה ועל מה זה שיש בי רצון כל כך חזק לצאת לטבע? הרי זה לא מוסיף לי בעבודת ה’! והשאלה הזו נשארה ללא מענה.
יום אחד היה שלג בהרים מסביב לגינות שומרון, ואני הייתי במבוכה: מצד אחד, רציתי מאוד לצאת לטבע, לראות את המחזה. מצד שני, הרגשתי שאין לזה ערך. אין לזה הצדקה. יצאתי מהבית אל השלג, אבל הכרחתי את עצמי לחזור הביתה באמצע הדרך.
בערך בגיל 19 הגעתי לישיבת תורת החיים, במטרה לגדול בתורה ובעבודת ה’. הרב טל דיבר הרבה על הקשבה לנשמה וחיבור להרמוניה הפנימית של האדם. הוא חזר שוב ושוב על זה שה’ קורא לאדם על ידי תחושות ורצונות שהאדם מרגיש. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות והדברים היו עוברים לי ליד האוזן, כביכול ללא קשר למשבר האישי שאני חווה באותו זמן. מצד אחד אני שומע שיעורים על מעלת נפש האדם ונטיותיה החיובית, מצד שני אני מוטרד ונבוך מהמתיחות הזו שבין התורה והטבע, ומבין בדעתי שזה היצר הרע שרוצה להוציא אותי מבית המדרש.

בפועל, יצא לך לטייל ולצלם בתקופת הישיבה?

כעבור כשנתיים מכניסתי לישיבה וחודשים ספורים אחרי חתונתי, התחלתי לחשוב שאולי יש משהו אמיתי בדיבורים של הרב טל. אולי באמת יש לה’ יתברך עניין בזה שאני אשמח בטבע, אטייל בו ואצלם אותו. אמרתי לאשתי שאני לוקח יום אחד חופש, באמצע סדר חורף, ויצאתי לטיול בצפון. לקחתי את המצלמה הפשוטה של אשתי, אבל הצילום לא היה המטרה המרכזית, אלא עצם החיבור לטבע, לנופי בראשית. יצאתי לנחל תבור בגליל התחתון. מסביבי נוף פסטורלי, הרים ירוקים, מים ופרות שרועות לחופשי. הרגשתי שמשהו בתוכי נפתח והלב שלי מתרחב. ועדיין לא היה ברור לי מה העניין של זה, ומה אני עושה עם זה. הלכתי כמה ק”מ על תוואי הנחל כשאני לבד, עם ה’, ובערב חזרתי הביתה. מאוד נהניתי, אבל עדיין לא הבנתי מה הקשר בין זה ובין התורה, ומה אני אמור לעשות עם זה. חזרתי לשגרת החיים שלי כאברך בישיבה, ובסתר לבי ציפיתי שהרצון המוזר הזה יניח לי לכמה זמן, אחרי שנתתי לו את שלו.
לאחר כמה חודשים, שוב הרגשתי שקשה לי להתעלם מהרצון הזה, ויצאתי לעוד יום,והפעם לאזור החרמון. שוב לקחתי את המצלמה של אשתי, זה היה בחודש ניסן,הנחלים היו מלאים מים, והמחזה הזה פתח לי את הלב. הרגשתי מתיקות, שאני מתהלך לפני ה’.
ושוב כשחזרתי לישיבה, השתדלתי לשכוח מכל העניין, וללמוד תורה כאילו לא קרה כלום.
עברו עוד כשנתיים, ולא רק שהנושא לא נשכח, הוא הלך והתחזק. המשיך להטריד אותי. שאלתי את עצמי שוב ושוב: למה הרצון הזה כל כך חזק אצלי? למה הוא מפריע לי ללמוד ולעבוד את ה’? בשלב הזה התייעצתי עם הרב טל, סיפרתי לו הכל והוא הגיב בתגובה מפתיעה ומרגיעה: “הנשמה שלך קוראת לך, אתה לא רואה? זה בסדר גמור. אני לא אומר לך מה בדיוק לעשות, אבל זו קריאה טובה, והתפקיד שלך היא להיענות לה”.
המילים האלה, שהתחברו לשיעורים רבים של הרב שבהם הוא דיבר על המסר הזה, היו עבורי כמים קרים על נפש עייפה. בהמשך, הרב הנחה אותי לצאת פעם בחודש אל הטבע. הוא לא אמר יותר מזה, אלא השאיר לי את ההחלטה המדויקת מה בדיוק לעשות. לאט לאט התחלתי להבין שאכן כן, ה’ יתברך קורא לי, ואני צריך לפעול ולהשפיע עם הכוח הזה בעולם. כן, אני יכול וצריך לסמוך על הרצונות והתחושות שלי. כן, יש בתוכי צדיק, שאם אקשיב לו, הוא יגיד לי לאן ללכת ומה לעשות. זאת הייתה תפנית של ממש בתפיסת העולם שלי: עד אז חשבתי שהכל הכל אני צריך לקבל אך ורק מצדיקים, והם יגידו לי מה לעשות, ואם אני אשאל את עצמי אני בטוח אטעה. הרב לימד אותי שזה לא כך, אלא בתוכי יש נשמה שהיא בעצמה צדיק שיכול להוביל אותי. וזה גרם לי להיפתח, ולסמוך על מה שיש לי בלב.
השקעתי בקניית ציוד צילום, והתחלתי לצאת אל הטבע ולצלם. הקפדתי לצאת לטבע לפחות יום אחד בחודש, ובאמת ראיתי שה’ שולח לי סייעתא דשמיא גדולה בצילום. לאט לאט הרגשתי שמשהו בתוכי נפתח עוד ועוד, אני מתחיל להרגיש טוב, מתחיל להרגיש אהבה, שה’ מחייך אליי ואוהב אותי. שאני מתחיל להתהלך לפניו בצורה פשוטה, כמו שאני, מי שאני, וככה הוא אוהב אותי, במקום הזה. הרבה דמעות של אהבה לה’ ירדו לי מאז, ‘דמעות חמות’, כוספות. בחסדי ה’, קרבת ה’ שלי התעצמה לגמרי ברמות שלא תיארתי לעצמי.
מהמקום הזה התחלתי להכיר את עצמי יותר, לאהוב את מה שאני יותר ויותר. ראיתי שה’ נמצא עימי, בתוכי, אי אפשר להתעלם ואי אפשר להתחמק מזה. ובינתיים גם למדתי צילום, וברוך ה’ הרמה של הצילום עלתה ועלתה.
מאז עברו כשלוש שנים, וברוך ה’, הנשמה לא טועה.

היום אתה מכין תמונות שמצורפים להן פסוקים ואמרות מצדיקים. מאיפה הגיע הרעיון הזה?

באמצע התבודדות אחת בשדה, ירדה לי מחשבה שאולי צילומים עם פסוקים יכולים להיות ביטוי מתאים, וכך אני אוכל להוציא החוצה את מה שיש לי בלב. באותו לילה חשבתי על זה המון המון. הרגשתי באופן ברור שזה זה. הפסוקים זו מין הבעה שלי. מעין ‘מפתח’ שאני מצרף לתמונה. כשאני מצרף לתמונה פסוק, כמו תמונה של נחל במדבר ולידה פסוק של צימאון לה’, זה נותן קריאת כיוון כלשהי לאנשים לפתוח את ליבם למסר שמובע בתמונה הזו.
כיום, איך אתה מסביר את הקשר שבין יופי הבריאה לקרבת ה’?
דוד המלך לימד אותנו להתפעל ממעשי ה’ ומיופי הבריאה, וכך גם חז”ל והרמב”ם. זה לא דבר של מה בכך, אפשר לשאוב מזה אהבת ה’ עצומה. הבריאה מלאה בטוב, איך שהגשמים יורדים ושדות מוריקים ופורחים, נחלים זורמים ועצים צומחים. הבריאה מלאה בתדר של טוב ה’, של אהבת ה’, של קרבת ה’. ה’ אומר לכל אחד מאיתנו: תפתח את הלב שלך אליי ותראה כמה אני אוהב אותך. המגמה שלי בצילום היא לגלות את זה. ולכן פתחתי בס”ד גם אתר אינטרנט, בו אפשר לצפות בתמונות ולהזמין, לאתר קראתי – “ברכי נפשי” – תמונות מעוררות הקשבה. שם שכל כך מתאים ללימוד שה’ לימד אותי בשנים אלו…
אני רוצה להתייחס גם לנושא של לימוד תורה. כשלומדים תורה מתוך אהבת ה’ וחיבור לנשמה, זו תורה הרבה יותר שלמה. תורה מכוונת ואמיתית, תורה שהאדם מזדהה איתה ושמח בה.

לסיכום?

משה רבנו ע”ה אמר לקב”ה: “אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה”, כלומר: אם לא אתה בא איתנו, אז אין לנו עניין בדרך שאנחנו הולכים בה. החידוש שהתחדש לי במהלך השנים האלו, הוא שה’ נמצא בכל דבר אמיתי שאנחנו רוצים. איננו צריכים לבחור בין עבודת ה’ ובין ביטוי עצמי והגשמת חלומות, אלא בדיוק ההיפך, להיפתח למה שאנחנו, למי שאנחנו, כי שמה האלוקים, מחכה לנו.