המשימה העליונה – חינוך הילדים

הרב טל מספר על חשיבותו של חינוך הילדים. מה קורה כשאנו נותנים דוגמה חיה, לעומת חינוך במילים בלבד

אין דבר חשוב יותר בעולם מאשר חינוך ילדינו, זהו תפקידנו העיקרי בעולם. אדם נושא אשה כדי לפרות ולרבות, ומטרת הפרייה והרבייה היא לגדל ילדים לעבודת הבורא – דהיינו לחנך אותם. גם פרנסה ובניין הבית, עם כל חשיבותם, אינם אלא כלים כדי לאפשר חיי נישואין, שמתוך כך ניתן יהיה לגדל את הדור הבא.

כאשר הקב”ה אומר מדוע הוא מחשיב את אברהם אבינו, עד כדי שמשתפו בתוכניותיו – הוא מסביר שזה “לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”; גדולתו של אברהם, היא בזה שמחנך את בני ביתו. אפילו מצוות תלמוד תורה מוגדרת בעיקר כחובה ללמד את הבנים ואת התלמידים (וממילא ברור שכל אחד צריך גם ללמוד כדי שיוכל ללמד), ורק “מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר”. כך אנו מעבירים את התורה מדור לדור, בשלשלת רציפה הנמשכת למן האבות הקדושים, דרך מתן תורה, ועד אלינו.

מורי ורבי הרב יצחק שלמה זילברמן זצ”ל היה תמה מדוע אין בתפילת עמידה ברכה מיוחדת על חינוך הילדים. אמנם ברכות רבות מתקשרות לנושא זה – “אתה חונן” (שנשכיל לחנך נכון), “השיבנו” (שהרי אין לך “עבודתך” – עבודת ה’ – גדולה מזו), “על הצדיקים” (שנזכה לחנך את בנינו ללכת בדרך הצדיקים) וכו’; אך לפי את חשיבות הנושא, היה מן הראוי שתוקדש לו ברכה עצמאית. למעשה כל עיסוקנו עם הילדים הוא עבודת ה’ – כל משפט שנאמר, כל הנהגה, כל תגובה. “בכל דרכיך דעהו” – הילדים רואים כיצד אנו אוכלים, מדברים מגיבים ומתנהלים, ואישיותם נבנית ומתעצבת בהתאם. הוא שאמרו חכמים: “גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה” – הדוגמא החיה היא שמעצבת את הילד ומחנכת אותו, יותר מאשר ההטפה המילולית. על רבי יהושע בן חנניה נאמר “אשרי יולדתו”, כיון שמיום שנולד אמו לא הוציאה את מיטתו מבית המדרש כדי שלא ייכנסו באוזניו אלא דברי תורה – שכן אפילו תינוק בעריסה קולט רשמים, ומחקרים מראים שהדבר נכון אפילו לגבי עובר במעי אמו. כל פעולה שלנו היא בעלת משמעות אצל הילדים.

עובדה זו לא אמורה להלחיץ אותנו כהורים, כי ב”ה אנחנו עושים בעיקר דברים טובים, וגם את הטעויות שאנחנו עושים ב”ה יש ביכולתנו לתקן. אבל היא אמורה לגרום לנו להתייחס לתפקידנו כהורים בתשומת לב מרובה לאחריותנו הגדולה.

העם היהודי נודע גם בין הגויים במסירות נפשו על חינוך ילדיו, וידוע כי בכל הדורות הורים נשאו תפילות ושפכו דמעות על חינוך הילדים בכל עת מצוא, כמו בזמן הדלקת נרות שבת, בהוצאת ספר תורה ועוד.

החינוך הוא מלאכה קשה ומורכבת בפני עצמה. בחינוך, אני עומד מול נפש אחרת – עם אופי, עם רצונות, עם כוחות נפש, עם שאיפות עצמאיות – ואני תלוי בשיתוף הפעולה ההדדי. התהליך תלוי לא רק בי אלא גם בחניך: באופי שלו, בקצב שלו, בטבע שלו, ובאופן התפיסה והנטיות הייחודיות של הנפש שמולי.

עם זאת, “אין הקב”ה בא בטרוניא (בעלילה) עם בריותיו” ( – הקב”ה לא ‘מחפש להפיל אותנו’ חלילה), ולכן אנו יכולים להצליח מאוד בעז”ה, – אם נהיה דרוכים, אם נבין את גודל האחריות הרובצת עלינו ונקדיש לכך את מלוא תשומת הלב.

מרן החזון איש היה אומר, שאם אדם כועס על בנו שעשה מעשה שאינו הגון, ומתוך כעסו מוכיח את הילד, הרי שהילד לומד ממנו שני שיעורים:

בדרך של ‘לימוד’ הוא שומע את התכנים שהאב מטיף לו, ובדרך של ‘שימוש’ הוא מקבל דוגמה אישית לכך שאם משהו לא מוצא חן בעיניו צריך לכעוס עליו.

והרי אמרו חכמים “גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה”, ואם כן השיעור השני נקלט יותר טוב מהראשון…